מאי 1968
 | יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
מאי 1968 (לעיתים מאי 68', מרד הסטונדטים או המהפכה הצרפתית 1968) הוא כינוי לתקופה של תסיסה אזרחית ברחבי צרפת במאי 1968, שנמשכה שבעה שבועות וכללה הפגנות המוניות, שביתות כלליות וכיבוש אוניברסיטאות ומפעלים בידי סטודנטים ופועלים. בשיא האירועים, כלכלת צרפת נעצרה. עקב החשש מנסיון הפיכה, הורה דה-גול על פיזור האספה הלאומית והכריז על בחירות פרלמנטריות חדשות ב-23 ביוני 1968. עם זאת, אלו הסתיימו בניצחון מוחץ למפלגתו.
אחד ממנהיגיה הבולטים של המחאה היה דניאל כהן-בנדיט שכונה 'דני האדום'. ראשית המחאה הונהגה על ידי קבוצה של קטנה סטודנטים ופעילים קומוניסטים מהשמאל הרדיקלי, במחלקה לסוציולוגיה של אוניברסיטת נאנטר (Nanterre) בפריז. בצירוף של נסיבות תפחה המחאה למיליוני אנשים שלא היה להם קשר לגרעין הקשה של המוחים.
_-_53Fi1037.jpg)
ההפגנות החלו בסדרה של שביתות סטודנטים שפרצו במספר אוניברסיטאות ותיכונים בפריז. לאחריהן התרחשו עימותים עם הנהלות האוניברסיטאות ועם המשטרה. ניסיונותיה של ממשלתו של שארל דה גול לדכא את המהומות היו כרוכות באלימות משטרתית, ורק הובילו לליבוי המאורעות. פעולות אלו הובילו לקרבות רחוב עם המשטרה ברובע הלטיני, ולבסוף לשביתה כללית של סטודנטים ולשביתות בכל רחבי צרפת שכללו כ-10 מיליון עובדים צרפתים, שהם כשני-שלישים מכוח העבודה הצרפתי.
ההפגנות והשביתות הגיעו לנקודה שגרמה למנהיגים פוליטיים לחשוש ממלחמת אזרחים או מהפכה; הממשלה הלאומית הפסיקה לתפקד לזמן קצר לאחר שהנשיא שארל דה גול ברח בחשאי מצרפת למערב גרמניה ב-29 למאי. המחאות מקושרות לעיתים לתנועות דומות ברחבי העולם באותה תקופה שהיוו השראה לדור של אמנות מחאה בצורת שירים, גרפיטי, פוסטרים וסיסמאות.
רקע להפגנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרקע להפגנות היה חוק ליברלי שאפשר לכל מי שעבר בחינות בגרות להרשם לאוניברסיטה, ללא צורך בבחינות נוספות. מספר הסטודנטים באוניברסיטאות תפח במהירות. הרשויות ניסו להגדיל את כמות האוניבריסטאות והמתקנים שעומדים לרשות הסטונדטים, אולם אלה התמלאו מהר מידי והדבר גרם צפיפות ובעיות רבות בתנאי הלימודים והמחייה. כמו כן במקום סינון ראשוני של הסטודנטים הם סוננו על ידי המשך הלימודים כך שבתום השנה הראשונה 50 אחוז מהם נשרו מהלימודים שר החינוך אלין פירפיט התלונן על כך וטען כי "הרי זה כאילו החלטנו להטביע ספינה כדי לבחור את השחיינים הטובים ביותר" אך לא עשה דבר כדי לשנות את המצב. [1]
הצפיפות והתכנון הלקוי היה חמור במיוחד באוניברסטית נאנטר, אגף של אוניברסטית פריז, שנבנתה בחפזון, והתנאים בה היו למורת רוחם של הסטודנטים. שילוב של צפיפות רבה, נתק מהמרקם העירוני הובילו לתלונות רבות. עם זאת באותה תקופה סגל המורים והאוניברסיטה היו כפופים לתכנון ריכוזי של הוראות מפריז וכך כמעט שום דבר לא היה נתון לשינוי.[1]
אחת הסיבות המרכזיות לתרעומת הסטודנטים היתה על רקע חוקים נוקשים ביחס למגורי הבנים והבנות בקמפוס. תקנות שמרניות מנעו מהסטודנטים הזכרים להכנס למעונות הסטדונטיות ומגבלה דומה הוטלה על סטדונטיות ביחס למגורי הסטודנטים. התקנות נועדו לעודד צניעות מינית, אולם היו למורת מוחם של הסטודנטים שדרשו שיתייחסו אליהם כאל מבוגרים. ב"סתיו האדום" של 1965 מנעו 1700 סטודנטים באנטוני בפריז, הקמת ביתן של מפקח על אכסניית הנערות והדבר גרר עימות עם רשויות האוניברטיסה ועם המשטרה. "מרד חדרי השינה" הגיע אל אוניברסטית נאנטר באביב 1967 הורים נחרדו בשל שמועות על נערים שהסתובבו חופשי במגורי הנערות וחששו מפני "הזדווגות חופשית" והדבר גרר עימות עם המשטרה ומכבי האש שהוזמנו למקום. ב-14 בפברואר 1968 ארגנו אנשי אונ"אפ (ארגון סטודנטים ארצי שהונהג בידי שמאלים) מחאה כללית ברחבי קמפוסים בצרפת שבהם סטונדטים נכנסו למגורי הסטודנטיות כמחאה על חוקי הצניעות. [1]
גרעין נוסף למרד היה המחלקה לסוציולוגיה של אוניברסטית נאנטר. הסטודנטים והמרצים של המחלקה נטו לרעיונות מרקסיסטים ובאופן כללי יותר - לרעיונות על תיקון החברה. לאחר תקופה של שביתה בנובמר 1967 שבה השתתפו כ-10,000 סטונדטים, הגיעו לכאורה להישג של הקמת וועדה משותפת להסגל והסטודנטים, שתוכל להציג דרישות לממשלה בפאריז. אחד המרצים טען כי "זוהי וועדה שבה ניתן לדון על כל דבר, משום שאי אפשר לקבל החלטה על שום דבר". חוסר האונים הזה הצמיח בקרב חלק מהסטודנטים את תנועת "הזועמים" אלו כבר לא רצו לא רק לתקן את המצב באוניברסטיה אלה דרשו שינוי רחב יותר במבנה החיים הבורגני. הסטודנטים התמעתו עם הנהלת האוניברסיטה וחדשו כי המשטרה מעורבת בנסיון להדביר את המחאה. [1]
בינואר 1968 הקימו מספר של כ-50 סטודנטים בנאנטר במחאה נגד סוכני המשטרה. היות ונאסר לקיים הפגנה פוליטית בקמפוס. נסיון של הרשויות לדכא את ההפגנה גרם לאלימות נגד אנשי המנהלה, כך שהדיקן גראפין הזמין את המשטרה. המשטרה אכן הגיע לדכא את ההפגנה אולם דבר זה עורר את זעמם של כ-1000 סטונדטים שנדהמו מנוכחות השוטרים השנואים בקמפוס. קטטה המונית פרצה בה הוכו שוטרים וסטודנטים והשוטרים ברחו מהקמפוס.[1]
מתח נוסף היה על רקע ביקורת של הסטודנטים על מלחמת ויאטנם.
הקמת תנועת ה-22 במרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביום שני ה 18 במרץ 1968, קבוצה קטנה של סטונדטים חצתה את נהר הסיינה מהגדה השמאלית לגדה הימנית המפוארת. הם הניחו מספר מטעני נםץ קטנים שפוצצו מספר חלונות ראווה של שני בנקים אמריקאים ושל חברות התעופה TWA. המשטרה עצרה ביום שישי 5 מהם, שני סטודנטים ושלושה תלמידים שהתשייכו לארגונים שמאל קיצוניים. ב-22 במרץ התאספו סטודנטים בנאנטר במחאה על המעצרים. הם הקימו אסיפת דיון , והחליטו להקים ארגון מחאה. 142 הצביעו בעד, שניים התנגדו ו-3 נמנעו, וכך קם "ה-142" שנודע לאחר מכן כ"תנועת ה-22 במרץ"(אנ').[1]
הפגנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-2 במאי הועמדו מנהיגי הסטודנטים לדין משמעתי באוניברסיטה שלהם. בשלושה במאי הצטרפו לסטודנטים של אוניברסיטת נאנטר גם הסטודנטים של אוניברסיטת הסורבון. הפגנה הסטודנטים דוכאה באלימות רבה מצד הכוחות המיוחדים של המשטרה. [2]
רוב המפגינים לפחות בתחילת ההפגנות תמכו בגורמים מהשמאל, קומוניסטיים או אנרכיסטיים. רבים ראו באירועים הזדמנות לנער את "המשטר הישן" בכמה בחינות חברתיות, כולל שיטות הלימוד, שחרור מיני ואהבה חופשית.
הזעם נגד הממשלה בגלל אלימות המשטרה עלה, ואיגוד המרצים של צרפת הכריז על שביתה.שר החינוך של צרפת הכריז כי שביתת המרצים לא חוקית, וההפגנות נאסרו על פי חוק [2]
בחמישה במאי הצטרפו תלמידי התיכון ומוריהם לשביתה, ובשישה במאי כ-שישים אלף מפגינים נאספו ברובע הלטיני של פריז. אלימות המשטרה על המפגינים עודדו את המפגינים להקים בריקדות להגנה עצמית וגרמו לתושבי הרובע להזדהות עם המפגינים. רבים מהתושבים מחאו כפיים כששהמפגינים גרמו למשטרה לסגת, כתבו מכתבים לעיתונות כדי לספר על אלימות המשטרה ואף שפכו מים על המפגינים כדי לשטוף מהם את הגז המדמיע.[2]
המחאות היו חריפות מאוד, ולכן הביאו את דה-גול להקים מטה לפעולות הצבאיות שמטרתן הייתה להתמודד עם אי-השקט והתסיסה. לבסוף, דה-גול פזר את האספה הלאומית והכריז על בחירות פרלמנטריות חדשות ב-23 ביוני 1968.
הממשלה הייתה קרובה לקריסה, ודה-גול מצא מקלט זמני בבסיס צבא צרפת על אדמת גרמניה. ואולם, המצב המהפכני נמוג במהירות. העובדים חזרו לעבודותיהם, בעידודה של הקונפדרציה הכללית של העבודה (CGT), ארגון השייך לשמאל הפוליטי, ושל המפלגה הקומוניסטית הצרפתית (PCF). כשהבחירות נערכו לבסוף ביוני, יצאה מפלגתו של דה-גול חזקה אף יותר וזכתה לרוב מוחץ.
סיסמאות וגרפיטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
קשה לאפיין את הזהות הפוליטית של הסטודנטים שהציתו את האירועים של מאי 1968, קל וחומר את זהותם הפוליטית של האלפים שהשתתפו בהפגנות. אולם, אחד מסימני ההיכר של התסיסה החברתית של מאי 1968, הוא כתובות הקיר הרבות שהתנוססו על קירות העיר. כתובות אלו מעידות על השפעה אנרכיסטית וסיטואציוניסטית, והתאפיינו במקוריות רבה ובחדות הלשון של השובתים. כמה מן הדוגמאות לסיסמאות אלו הן:
- "בחברה שזנחה כל אפשרות להרפתקה, לא נותר אלא לזנוח את החברה"
- "רוץ קומרד, העולם הישן מאחוריך"
- "כבר 10 ימים של אושר"
- "חיה את הרגע"
- "מספיק עם המדינה"
- "בואו נחליף לא את הבוסים, את החיים"
- "הטבע לא יצר עבדים או משרתים, אני לא רוצה לשלוט או להישלט"
- "אל תיפלו לדמגוגיה המלוכלכת של הפוליטיקאים, חייבים להסתמך על עצמנו. סוציאליזם בלי חופש הוא בסיס צבאי"
- "אנחנו רוצים מבנים שמשרתים את האנשים, ולא אנשים שמשרתים מבנים"
- "הפוליטיקה היא ברחובות"
- "אל תעבוד לעולם"
- "הבוס צריך אותך, אתה לא צריך את הבוס"
- "סלקו את השוטר שנמצא בתוך הראש שלכם"
- "זה נוגע לכולם"
- "תחיה בלי זמן מת"
- "שכח מכל מה שלימדו אותך, התחל לחלום"
בספרות ובקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "החולמים"[3], סרטו של ברנרדו ברטולוצ'י מ-2003, מתרחש כולו על רקע אירועי מאי 1968.
- בסרט "המשלוח הצרפתי" משנת 2021 מתייחס באחד מחלקיו אל מחאת הסטודנטים בצרפת.
- חלק מספרו של רומאן גארי "כלב לבן" מתרחש בפריז על רקע המהומות.
- בספרו של חיים סבתו "אמת מארץ תצמח" מתוארות הפגנות הסטודנטים תוך התמקדות במנהיגם שהוא מגיבורי הספר.
- בספרו של יונס יונסון "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" מוקדש פרק 23 למאורעות 1968 בפריז.
- בספרה של רות אלמוג, "שורשי אוויר" (הקיבוץ המאוחד וכתר, 1987), עוסק החלק "מותו של גולה" באלימות המשטרה בפריז בזמן ההפגנות, ובהפגנות בברלין ובפראג.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פול ברמן, כוח והאידיאליסטים: מנהיגי מרד הסטודנטים בשלטון, ירושלים, הוצאת שלם, 2008.
- ראובן מירן, מאי 68, נהר ספרים, תשס"ח 2008; אחרית דבר: שלמה זאנד.
- פטריק סיל ומורין מק'ונביל, המהפכה הצרפתית 1968, תל אביב, הוצאת עם עובד, 1969.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רשימה של כל כתובות הגרפיטי שרוססו במהלך המאורעות
- אסף רונאל, היום לפני 42 שנה: מהומות הסטודנטים פורצות בפאריס, באתר הארץ, 3 במאי 2010
- צרפת 1968: השביתה הכללית שזיעזעה את העולם מתוך האתר של תנועת מאבק סוציאליסטי
- עפרי אילני, לשנות את העולם שחולל את השואה, באתר הארץ, 12 במאי 2008 - כתבה לציון 40 שנה למהפכת הסטודנטים בצרפת.
- ראובן מירן, בלילה - סיפורים שהיו, באתר "רשימות"
- אבנר בן-עמוס, "השלטון נמצא ברחוב": מרד הסטודנטים במאי 1968 והמרחב הפריסאי, זמנים מספר 109 / חורף 2010
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על מרד הסטודנטים במאי 1968, 24 ביוני 2012- רוג'ר סקרוטון, טלגרף, מדוע נעשיתי שמרן, באתר מידה, 29 בינואר 2016
- ״1968: העם דורש כל מיני דברים״ - פרק על מחאות 1968 ברחבי העולם בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
