מלחמת האזרחים בספרד
 | ||||||||||||||||||||||
| בכיוון השעון משמאל למעלה: טנק T-26 מהבריגדה ה-11 הבין-לאומית באראגון; מסרשמיט Bf 109 בטיסה מעוטר בסמלי לגיון הקונדור הלאומני; הפצצת שדה תעופה בסהרה הספרדית; חיילים רפובליקנים בטולדו; חיילים לאומניים מפעילים תותח נ"מ 88 במדריד; אוניית הצי הבריטי רויאל אוק ליד גיברלטר | ||||||||||||||||||||||
| תאריכים | 17 ביולי 1936 – 1 באפריל 1939 (שנתיים) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ספרד | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון הצד הלאומני; נפילת הרפובליקה, עלייתו של פרנסיסקו פרנקו לשלטון והקמת המדינה הספרדית | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
| סה"כ אבדות: 350,000–500,000 הרוגים כתוצאה מפעילות מלחמתית ישירה או עקיפה.[7] | ||||||||||||||||||||||
מלחמת האזרחים בספרד (בספרדית: Guerra Civil Española) התרחשה בין השנים 1936 ו-1939. המלחמה פרצה עקב מרד של קציני צבא נגד הממשלה הנבחרת של הרפובליקה הספרדית, שאליו הצטרפו שורה של קבוצות פוליטיות וחברתיות שזוהו עם הימין הפוליטי וכונו "הלאומנים". מולם עמדו "הרפובליקנים", ששמרו על נאמנות לרפובליקה ואיגדו את מרבית תומכי השמאל. המלחמה הייתה רוויית מאבקים אידאולוגיים, עוררה עניין רב ברחבי העולם ומעורבות בין-לאומית נרחבת, ולכן מתוארת לעיתים כחזרה גנרלית של המעצמות לקראת מלחמת העולם השנייה. המלחמה נתפסה בספרד עצמה וברחבי העולם כמלחמת מעמדות, מלחמה נגד פשיזם, מלחמה נגד קומוניזם, עימות בין דמוקרטיה לדיקטטורה, מלחמת דת ומאבק בין מהפכה לריאקציה. המלחמה הסתיימה לאחר מלחמה ארוכה ועקובה מדם בניצחון הלאומנים, ובהקמת המדינה הספרדית בראשותו של פרנסיסקו פרנקו.
אלימות פוליטית וחוסר יציבות שררו בספרד בשנות ה-30, באופן שבא לידי ביטוי בשביתות כלליות רבות, התנגשויות ברחובות, והתקוממויות כמו זו שאירעה באסטוריאס ב-1934. באביב 1936 הגיעה האלימות לשיאה, וביולי אותה השנה כשל ניסיונם של כמה בכירים בצבא המזוהים עם הימין לתפוס את השלטון בהפיכה צבאית. כתוצאה מכך פרצה מלחמת אזרחים. כוחות הצבא נחלקו בין שני הצדדים באופן שווה יחסית, אך רוב הכוחות המיומנים והקצונה הבכירה של הצבא הצטרפו למורדים. עד מהרה הפך העימות לסכסוך בין-לאומי, ובעוד הלאומנים זכו לסיוע נרחב בנשק ובמתנדבים מגרמניה הנאצית ומאיטליה הפשיסטית, קיבלו הרפובליקנים תמיכה מברית המועצות. צרפת, בריטניה ורוב מדינות אירופה הכריזו על נייטרליות. עשרות אלפי מתנדבים מכל רחבי העולם, נלהבים מהמאבק האידאולוגי בספרד, הגיעו אליה והצטרפו ללחימה. רובם לחמו לצד הרפובליקנים במסגרת הבריגדות הבין-לאומיות.
בתחילת המלחמה נכשלו הלאומנים בניסיונם להשתלט על הערים הגדולות מדריד וברצלונה, ואלו נשארו בידי הרפובליקנים. לעומת זאת, רבים בצפונה של ספרד ובמערבה הצטרפו ללאומנים, שביססו את שליטתם באזורים אלו. לאחר כמה קרבות גדולים סביב מדריד, הגיעה הלחימה באזור זה לקיפאון, והלאומנים פנו להתקדמות בגזרות אחרות. בתחילת 1937 הם כבשו את מערב אנדלוסיה בדרום ואת חופי מפרץ ביסקאיה בצפון. בקיץ פרצה מערכה גדולה באראגון, וכעבור כמה חודשים הצליחו הלאומנים להבקיע את הדרך מזרחה עד חופי הים התיכון, תוך שהם מבודדים את קטלוניה משאר הרפובליקה. בסוף 1938 פתחו הרפובליקנים במתקפה גדולה דרך הנהר אברו - הקרב הגדול במלחמה (אנ'), התקפה שנכשלה. מאוחר יותר יצאו הלאומנים למתקפה אל תוך קטלוניה, שנפלה לידיהם בראשית 1939. לקראת אפריל באותה שנה, כשנתיים ושמונה חודשים לאחר פרוץ הלחימה, נכנעה מדריד ואחרוני הלוחמים הרפובליקנים, והמלחמה הסתיימה.
המלחמה הותירה את ספרד חבולה וחרבה. על פי ההערכה כחצי מיליון מתושביה נהרגו כתוצאה ממנה. כמאתיים אלף מתוכם, רובם רפובליקנים ומיעוטם לאומנים, מצאו את מותם בהוצאות להורג, באירועי טבח המוניים ובהפצצות של ערים אזרחיות כמו שאירע בגרניקה. המלחמה הטביעה רושם עז על עולם התרבות, ואכזריותה, כמו גם ההתנגשות האידאולוגית שעמדה בבסיסה, משכו אליה סופרים ואנשי אמנות רבים, כגון ג'ורג' אורוול וארנסט המינגוויי, ששהו בספרד במהלך המלחמה ויצרו בהשראתה. קץ הרפובליקה הספרדית ב-1939 היה גם תחילתה של המדינה הספרדית ושלטון הדיקטטורה של פרנסיסקו פרנקו. במלחמת העולם השנייה שמרה ספרד על נייטרליות ונשארה מחוץ למעגל הלחימה, לאחר שפרנקו העדיף להתמקד בביסוס שלטונו ובבנייה מחדש של ארצו. הוא שלט על ספרד באופן בלתי מעורער במשך כארבעים שנה עד 1975. עם מותו הפכה ספרד לדמוקרטיה. אז גם החל דיון על זיכרון המלחמה ומורשתה, שנמשך עד היום. מלחמת האזרחים עדיין משסעת את החברה הספרדית שטרם הכריעה באיזה אופן להנציח אותה, אלו המסרים שיש להפיק ממנה, וכיצד להתמודד עם השלכותיה.
רקע גאוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרד היא ארץ הררית ורכסי הרים חוצים אותה לאורכה ולרוחבה. שאר שטחה רצוף בגבעות רבות, במישורים ספורים ובעמקים שבהם זורמים נהרות רבים. פני השטח המורכבים של המדינה, המרובים במכשולים טבעיים, הקלו במלחמה על שני הצדדים בבואם לבסס קווי הגנה והקשו על הוצאה לפועל של מתקפות יעילות. כך למשל בתחילת המלחמה השכילו הרפובליקנים לבלום מתקפות לאומניות על מדריד באמצעות שליטה במעברי ההרים שברכס הסיירה דה גואדרמה שמצפון לעיר.[8] דוגמה ידועה נוספת התרחשה לקראת סוף המלחמה, אז ביססו הרפובליקנים קו הגנה על קטלוניה לאורך גדות נהר האברו.[9] בנוסף, היעדר מישורים רחבי ידיים בספרד הקשה על מתקפות שריון גדולות, ולכן טנקים במלחמה עסקו בעיקר בסיוע לכוחות הרגלים.[10]
מזג האוויר בספרד מגוון בהתאם לפני השטח המגוונים שלה. בעוד צפון המדינה המושפע מהאוקיינוס האטלנטי מאופיין באקלים ממוזג, דרום המדינה ומזרחה מאופיינים באקלים ים-תיכוני. כלל הארץ נהנית ממזג אוויר מתון יחסית, ולכן לחימה ערה התרחשה במשך כל עונות השנה. עם זאת, לנוכח החום הרב בשיא עונת הקיץ והקור והגשמים בשיא עונת החורף, לא פעם סבלו הכוחות בזמנים הללו מפגעי מזג האוויר ולכן הלחימה התמעטה.[11][12]
האוכלוסייה בספרד מגוונת מבחינה אתנית, לשונית ותרבותית. לצד רוב האוכלוסייה דוברת הספרדית, בשולי הארץ מתקיימים זה מאות שנים קבוצות מיעוט השומרות על רמות שונות של התבדלות. במלחמה בלטו במיוחד דוברי הקטלאנית והבסקית, קבוצות מיעוט בעלות תודעה לאומית משמעותית ושאיפות פוליטיות מרחיקות לכת להגדרה עצמית. שאיפותיהם של מיעוטים אלו הביאו את מרביתם לתמוך ברפובליקנים, לנוכח סירובם של הלאומנים לשקול פשרה בנושא.[13] לעומת זאת, מיעוטים אחרים בספרד, כמו הגליסיאנים, שהיו בעלי מגמות בדלניות מוגבלות יותר, לעיתים תמכו דווקא בלאומנים.[14]
אף על פי שרוב מאורעות המלחמה התרחשו בשטחה היבשתי של ספרד בחצי האי האיברי, במלחמה גם לקחו חלק הנחלות השונות של ספרד מעבר לים, כמו האיים הבלאריים שבים התיכון והאיים הקנריים שבאוקיינוס האטלנטי. בשני הארכיפלגים הללו שהו בחודשים שלפני המלחמה כמה ממנהיגי הלאומנים, ועם פרוץ המרד הם לקחו את השליטה על שתי קבוצות האיים. תמונת מצב דומה אירעה גם במושבותיה של ספרד באפריקה: מרוקו הספרדית ושכנתה סהרה הספרדית, כמו גם גינאה הספרדית ששכנה הרחק דרומה משם. שלושת האזורים האלו עברו בחודשים הראשונים למלחמה לידי הלאומנים אשר שלטו בהם באופן בלתי מעורער עד לסוף העימות, ולכן לא אירעה בהם לחימה משמעותית (יוצא דופן היה האי מנורקה שבאיים הבלאריים שנשאר מעוז רפובליקני עד לשלהי המלחמה).[15] הרפובליקנים, אשר נהנו בדרך כלל מעליונות בזירה הימית, ניסו באמצעות הצי שלהם לנתק את הקשר בין הנחלות הלאומניות שמעבר לים לבין מרכזם ביבשת. הלאומנים לעומת זאת, שלרוב נהנו מעליונות אווירית, התגברו על המאמץ הימי הרפובליקני בעיקר באמצעות שימוש במטוסי תובלה.
-
מפת שטחי שלטונה של הרפובליקה הספרדית ערב פרוץ המלחמה:
ספרד שבחצי האי האיברי
האיים הבלאריים
מרוקו הספרדית
האיים הקנריים
סהרה הספרדית
גינאה הספרדית -
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
כישלון המלוכה ונפילת הרפובליקה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המאה ה-19 הייתה תקופה סוערת בספרד. היא החלה בהתפרקותה של האימפריה הספרדית חובקת העולם, לאחר שמרבית מדינות אמריקה הלטינית זכו בעצמאות. ספרד, עד לא מכבר אחת המדינות החזקות והבולטות באירופה, הפכה לצל חיוור של עברה.[16][17] בעוד מדינות שונות בצפון היבשת החלו ליהנות מפירות המהפכה התעשייתית, ספרד נותרה מאחור כתוצאה מאוכלוסייה עירונית מצומצמת, השקעות מעטות בתעשייה ושפל כלכלי עקב אובדן מושבותיה באמריקה.[18][19] הכלכלה הספרדית נחשבה לנחשלת, ורובה המכריע התבסס על חקלאות.[20] מלבד התיעוש המוגבל, נבע הפיגור הכלכלי גם מכוחה הרב של הכנסייה, אשר הגבילה את הפעילות הכלכלית על ידי איסור לקיחת ריבית והטפה להסתפקות במועט.[21] לא היה במדינה מעמד ביניים בורגני של ממש,[20][22][23] והעוני היה נרחב.[24] עיקר הכוח הכלכלי והפוליטי היה בידי שכבה צרה של בעלי קרקעות, אשר החזיקו בלטיפונדיות ובעמדות מפתח בממשלה. האיכרים היו מחוסרי כוח פוליטי ממשי ושמרו בדרך כלל על נאמנותם לאצולה, לכנסייה ולמלוכה.[25][26]
באותה תקופה החל בספרד קרע פוליטי הולך ומעמיק, וחוסר ודאות באשר לדרך שבה עליה לצעוד. אלו ששאפו לרפורמות התעמתו לעיתים תכופות עם כוחות שמרניים שהתנגדו להן. לצד הרפורמיסטים פעלו בה גם כוחות עם שאיפות מרחיקות לכת הרבה יותר, ששאפו לספרד ליברלית, ואף לרפובליקה שבה יינטל הכוח מהמלוכה ומהכנסייה.[27][28] ב-1812, לקראת סופן של המלחמות הנפולאוניות באירופה, החלה ספרד לצעוד לשינוי. באותה שנה אימץ הקורטס של קדיס, הפרלמנט הספרדי באותה עת, חוקה שהגבילה את סמכויותיו של המלך וקבעה כי ספרד תהיה מונרכיה חוקתית.[29] כשנתיים בלבד לאחר מכן, בקיץ 1814, שב המלך פרננדו השביעי לכוחו, ביטל את החוקה, והשיב את המונרכיה האבסלוטית באופן שהביא לתסיסה פוליטית.[17][30] בשנים הבאות הרבו כוחות מהפכניים ומפלגות פרוגרסיביות להתעמת עם הכנסייה והמלוכה.[31] בנוסף, אירעו תככים וסכסוכים רבים במשפחת המלוכה על ירושת הכתר.[32] הפיכות צבאיות היו גם הן לתופעה נפוצה,[33] ובין השנים 1814–1874 פרצו במדינה 37 ניסיונות הפיכה.[34]
ב-1833 עלתה המלכה איזבלה השנייה מבית בורבון למלוכה. בעשורים הבאים היא הייתה נתונה במאבק מתמיד עם אחיה הבכור קרלוס אשר טען להיותו המלך החוקי. המאבק ביניהם אף הידרדר לכמה מלחמות אזרחים עקובות מדם.[35][36] ב-1868 הודחה המלכה איזבלה מכיסאה בהתקוממות עממית שכונתה המהפכה המהוללת,[37] והחלו השנים שכונו שש השנים הדמוקרטיות. אמדאו הראשון מבית סבויה הוכתר למלך, אך נאלץ להתפטר מתפקידו כעבור ארבע שנים בלבד עקב הלחץ הפוליטי הגובר במדינה. עם פרישתו הוכרז על ביטול המלוכה והוקמה הרפובליקה הספרדית הראשונה, ששרדה זמן קצר, והתפרקה תוך כשנתיים עקב האנרכיה הגוברת. את אי הסדר ניצל המלך הגולה אלפונסו השנים עשר מבית בורבון, ששב לשלטון ברסטורציה הספרדית, ורבים קיוו שהמלוכה תצליח להשיב את המדינה למסלולה.[38][39][40]
שיבת המלוכה לספרד לא הביאה את היציבות המיוחלת, והמדינה נאלצה להתמודד עם אופוזיציה חריפה מצד הקרליסטים, שצידדו בזכותו לכתר של קרלוס, דודו של המלך המכהן אלפונסו.[20] מנגד קמו תנועות פוליטיות מהפכניות רבות אשר תבעו את מקומן בפוליטיקה הספרדית. מגוון רחב של ארגונים אנרכיסטים וסוציאליסטים הגבירו משנה לשנה את פעילותם נגד המלוכה, ותבעו רפורמה ואף מהפכה.[41][42] לצידם פעלו ארגונים מתונים יותר ששאפו לרפובליקה ליברלית, ואף היו שהסתפקו במונרכיה חוקתית.[43][44] בלטו במיוחד התנועות האנרכיסטיות הספרדיות, שמאבקן נגד השלטון הלך והחריף, והן זכו לפופולריות רבה בקרב מעמד הפועלים הספרדי, הרבה יותר מהאהדה שזכו לה במדינות אחרות באירופה.[22][45] תנועות המחאה העממיות צמחו, בין השאר, על רקע מיאוס הולך וגובר מהשחיתות שרווחה במוסדות השלטון השונים. הקריאות לשינוי התגברו גם עקב התבוסה הקשה של ספרד במלחמה עם האמריקנים ב-1898, אשר פגעה ביוקרה ובמעמד של מוסדות הכוח המסורתיים במדינה.[24]
בעשור הראשון של המאה ה-20 עברו חלקים שונים בספרד תהליך מואץ של תיעוש. במיוחד היו אלו קטלוניה וחבל הבסקים אשר הובילו את התהליך ועוטרו במרכזים תעשייתיים, עירוניים וצפופים עם מעמד פועלים הולך וגדל.[46][23] הפועלים חשו ניכור מהשלטון אשר ראה בהם מקור לבעיות ולסכנות, ושכונות העוני באזורים המתועשים היוו כר פורה לפעילות מהפכנית אנרכיסטית או סוציאליסטית.[47][48] המתח לא פעם התפרץ לידי עימותים אלימים אשר החלו לרוב כתוצאה משביתות כלליות שהכריזו מתנגדי השלטון, שמיהר לדכא את השובתים ביד ברזל.[48] לדוגמה, השבוע הטראגי בקטלוניה ב-1909, שפרץ כתוצאה ממחאות אלימות נגד גיוס חיילי מילואים למלחמה במרוקו. במחאות לקחו חלק אנרכיסטים, סוציאליסטים ורפובליקנים שהתעמתו עם השלטון ברחובות ואף הציתו עשרות כנסיות קתוליות, אותן החשיבו כחלק מהשלטון המדכא. המתקפה על סמלים נוצריים הוסיפה לחרדה בקרב שמרנים בספרד אשר עבורם המאבק החל לשאת סממנים של מלחמת דת נגד מי שנתפס בתור אויב הנצרות. כמאה איש נהרגו במחאות.[49][50]
במלחמת העולם הראשונה שמרה ספרד על נייטרליות. בתקופת המלחמה היא נהנתה מייצוא הולך וגדל ומהתרחבות התעשייה, ועל כן הפועלים ואיגודי העובדים הגבירו עוד את כוחם.[51][52] מול הטינה הרבה של חלקים בציבור כלפי המלוכה והכנסייה, אחרים נרתעו ונאחזו בהלה מפני האפשרות שתפרוץ בספרד מהפכה קומוניסטית בהשראת מהפכת אוקטובר ברוסיה. הפחד ממהפכה וכישלון הממשלה בשמירת הסדר והיציבות, הביאו ב-1923 להפיכה צבאית ולהקמת דיקטטורה בחסות המלוכה.[53] את ההפיכה הנהיג הגנרל מיגל פרימו דה ריברה הפופולרי, ורבים קיוו כי שלטון חזק ומבוסס יצליח להבטיח יציבות ולפתור את הבעיות הלאומיות שעל הפרק. אחת הבעיות הללו הייתה מלחמת הריף שהתנהלה במושבה הספרדית במרוקו לאורך רוב שנות ה-20. המרד של האוכלוסייה הילידית במושבה הגביר את המתחים הפנימיים בספרד עצמה, גבה אבדות רבות, והסתיים רק ב-1927 כשהספרדים הצליחו לדכא אותו. בין הכוחות שלקחו חלק בדיכוי המרד היה לגיון הזרים הספרדי בפיקודו של הקולונל הצעיר פרנסיסקו פרנקו, שעתיד למלא יחד עם לגיון הזרים תפקיד מפתח במלחמת האזרחים.[54]
בראשית שנות שלטונו של מיגל פרימו דה ריברה נראה היה שהצליח במשימתו הראשונה: השבת החוק והסדר לרחובות.[55] פרימו דה ריברה שאף לאחד את האומה ולהוביל מול הימין והשמאל קו מרכזי, תוך שמירה על איזון בין הקבוצות הפוליטיות והחברתיות השונות בספרד. מצד אחד הוא הקפיד לשמור על מעמד המלוכה, הכנסייה ובעלי הקרקעות, ולעמוד מול הקומוניסטים והאנרכיסטים, אך מנגד שיתף פעולה עם חלק מהסוציאליסטים ולא נמנע מלהוביל רפורמות סוציאליות שונות.[56][57] בתוך כך הוא ייסד מנגנון בוררות בין מעסיקים למועסקים, העניק ביטוח בריאות מוגבל לפועלים, והוציא לפועל מספר פרויקטים גדולים של עבודות ציבוריות (אנ') במטרה להילחם באבטלה.[57][58] העבודות היו בזבזניות, לא יעילות, והביאו להעלאות מיסים.[59] התמיכה בפרימו דה ריברה התמעטה בהדרגה, וב-1930, גם על רקע המשבר הכלכלי העולמי של 1929, התפטר דה ריברה.[60]
הקמת הרפובליקה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
| תוצאות הבחירות לפרלמנט בשנות הרפובליקה השנייה | |||
|---|---|---|---|
| מפלגות | מושבים בפרלמנט | אחוז מכלל הבוחרים | |
| בחירות 1931[61] | |||
| מפלגות השמאל | 413 | 84.32% | |
| מפלגות הימין | 39 | 9.86% | |
| מפלגות אחרות | 18 | 5.56% | |
| בחירות 1933[62] | |||
| מפלגות השמאל | 101 | 35.93% | |
| מפלגות הימין | 361 | 60.66% | |
| מפלגות אחרות | 11 | 2.14% | |
| בחירות 1936[63] | |||
| מפלגות השמאל | 285 | 47.03% | |
| מפלגות הימין | 166 | 46.48% | |
| מפלגות אחרות | 22 | 6.73% | |
לאחר נפילת שלטונו של מיגל פרימו דה ריברה, ירדה התמיכה בחזרה לסדרי השלטון שהיו לפני 1923, היות שהמלוכה שכשלה בניהול ענייני המדינה נתפסה כחלשה.[64] ניכר היה כי הציבור מאס במלוכה, המונים יצאו לרחובות והמלך אלפונסו השלושה עשר התפטר ויצא לגלות ב-14 באפריל 1931 במטרה למנוע עימות אלים. עוד באותו יום הוכרז על הקמת הרפובליקה השנייה.[65][66] הרפובליקה נתפסה על ידי השמאל כמקור לתקווה, ומנגד כאיום על הקבוצות המזוהות עם הימין.[66] לראשות הממשלה מונה הליברל המתון ניסטו אלקלה סאמורה, אשר הוביל קואליציה של סוציאליסטים, ליברלים ורפובליקנים. אף שכלל מרכיבי הקואליציה נמנו עם השמאל והמרכז הפוליטי, הם היו חלוקים בדעתם באשר לנתיב שבו על ספרד לצעוד. בעוד גורמים מתונים ראו בביטול המלוכה הישג מספיק, גורמים שמאליים יותר הטיפו לרפורמות מקיפות ואף למהפכה חברתית.[67][66][68] על הכל העיב המצב הכלכלי הקשה של ספרד ברקע המשבר הכלכלי העולמי. בנוסף לאתגרים הכלכליים עמדו בפני הממשלה שורה של בעיות לאומיות שדרשו פתרון, בהן הקיטוב הפוליטי והחברתי, הבדלנות המתגברת של הבסקים והקטלונים,[69] ומערכת החינוך הקלוקלת.[70]
הממשלה נתקלה באופוזיציה אפקטיבית מצד בעלי הקרקעות,[71] הכנסייה,[67][66] בכירי הצבא,[72][66] התעשיינים,[66] מלוכנים ששאפו להשיב את המלך אל כסאו,[66] חלק מהאיכרים המסורתיים,[66] וארגונים פשיסטים אשר צברו פופולריות בציבור. את הפלנחה, התנועה הפשיסטית העיקרית בספרד, הנהיג חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה, בנו של הדיקטטור מיגל פרימו דה ריברה. הפשיסטים בספרד שאבו השראה מהמשטר הפשיסטי באיטליה, ובציבור היו שהחלו לראות בהם כוח שיכול לבלום את הקומוניזם ולהביא להתחדשות לאומית.[73] עם זאת ממשלת ספרד לא נתקלה רק בהתנגדות מימין. האנרכיסטים, שבתחילה שאפו לשתף פעולה עם הממשלה החדשה, לרוב התנגדו לה תוך דבקות בעקרונותיהם ששללו כל צורה של ממשלה מרכזית.[66]
,_en_las_instalaciones_de_un_front%C3%B3n_(4_de_7)_-_Fondo_Mar%C3%ADn-Kutxa_Fototeka.jpg)
בדצמבר 1931 נכנסה לתוקף חוקה חדשה. החוקה נחשבה למתקדמת ומרחיקת לכת, וכללה מאפיינים ליברליים, רפורמיסטיים וסוציאליסטיים. היא הגדירה את ספרד בתור "רפובליקה דמוקרטית של פועלים מכל המעמדות" וקבעה כי ל"מדינה הספרדית אין דת רשמית".[74] בחוקה נכללו סעיפים רבים אשר נועדו לעקר את כוחה של הכנסייה ולהצר את צעדיה. החוקה הדגישה את הפרדת הדת מהמדינה, הלאימה את רכוש הכנסיות, העבירה את בתי הקברות לשיפוט אזרחי, ואסרה על הכנסייה לעסוק בחינוך.[75][76] גורמים מסורתיים ושמרניים, ואף ליברלים כחוסה אורטגה אי גאסט שתמך למעשה בהפרדת הדת מהמדינה, התרעמו על מה שתיארו כדיכוי דרקוני של הכנסייה ופגיעה בחופש הדת.[77] בנוסף, התהדרה החוקה בסעיפים פרוגרסיביים, כגון לגליזציה של גירושין וזכות בחירה לנשים.[75] סאמורה גם התפטר מראשות הממשלה ומונה לנשיא הרפובליקה, תפקיד בו החזיק עד שנת 1936. תחתיו מונה לראשות הממשלה מנואל אסאניה, שבלהט רוחות השינוי הצהיר כי ספרד "הפסיקה להיות קתולית".[78]
כל שנות קיומה של הרפובליקה, המשיכה ספרד לסבול מאלימות פוליטית אשר החריפה משנה לשנה. כחודש בלבד לאחר הקמת הרפובליקה, פרצו מהומות ברחבי המדינה. כנסיות רבות הועלו באש ואלימות נגד אנשי דת פרצה ברחבי הערים הגדולות בספרד.[66] הממשלה, שסלדה מהממסד הקתולי וראתה בו גורם ריאקציונרי אנטי-רפובליקני, נמנעה מלפעול לבלימת הפורעים. קביעתו של ראש הממשלה אסאניה כי הוא מעדיף ש"כל הכנסיות בספרד יישרפו מאשר שרפובליקני אחד ייפגע", הביאו קתולים רבים להאמין כי הממשלה פועלת לדיכוי ורדיפת הנצרות בספרד.[79]
עקב האלימות וצעדי הממשלה גברה התרעומת בצבא, ומחשש להפיכה צבאית נקטה הממשלה פעולות שונות כדי להצר את צעדיו. בתוך כך היא פיטרה או העבירה מתפקידם קצינים בכירים רבים שנחשדו בהתנגדות לרפובליקה, כולל את הגנרל פרנסיסקו פרנקו שעתיד למלא תפקיד מרכזי במלחמת האזרחים.[80][81] באוגוסט 1932 הוביל הגנרל חוסה סנחורחו, מפקד המשמר האזרחי, ניסיון הפיכה כושל נגד הממשלה. בתגובה החריפה הממשלה עוד יותר את פעולותיה לריסון גורמים בצבא שנחשדו בחוסר נאמנות.[82][72]
בעוד השמאל נשאר מפולג, החל הימין לאחד את שורותיו במטרה לשוב לשלטון. הימין עשה צעד חשוב לאחדות בראשית 1933, כשהוקמה מפלגת CEDA בראשות הפוליטיקאי השמרן חוסה מריה חיל-רובלס. המפלגה הפרו-קתולית איגדה גורמים מהימין ומהמרכז שהתנגדו לרפובליקה ובמקביל טיפחה מאפיינים פשיסטיים, אם כי לא באופן בוטה. בבחירות הכלליות שנערכו בנובמבר 1933 ספג השמאל מפלה ו-CEDA הפכה למפלגה הגדולה ביותר. במהפך הפוליטי עלה הימין לשלטון.[83][84][85]
"השנתיים השחורות"[עריכת קוד מקור | עריכה]
השנתיים הבאות בספרד כונו "השנתיים השחורות" (bienio negro). הרדיקלים, שכעת ישבו באופוזיציה, סירבו לקבל את תוצאות הבחירות, שאותן תיארו כ"הונאה". הם הפכו אגרסיביים יותר והחלו להטיף למהפכה.[86] מנגד, השמרנים לא בחלו בצעדים לדכא את מתנגדיהם. אלימות פוליטית הפכה לעניין שבשגרה, ובאותן שנים נרצחו מאות בהתנקשויות פוליטיות. נוסף לכך אירעו בספרד למעלה ממאה שביתות כלליות, ונהרסו עשרות מבני דת קתוליים. למרות ההישג של CEDA בבחירות, לא נתן הנשיא השמאלי סאמורה לחיל רובלס, מנהיגה של CEDA, לכהן כראש ממשלה, ומינה לתפקיד את אלחנדרו לרו הפרגמטי שהקים ממשלת מרכז-ימין יחד עם CEDA.[84] הממשלה החדשה החלה בצעדים לביטול הרפורמות של הממשלה הקודמת.[79] היא עצרה רפורמות לחלוקה מחדש של הקרקעות, שיקמה את מעמדה של הכנסייה, וביטלה הגבלות שהוטלו על הצבא.[85]
כאמור העימותים בין הממשלה לסוציאליסטים ולאנרכיסטים החריפו. במקביל ניצלו מנהיגי קטלוניה את חולשת הממשלה והכריזו על עצמאות. בתגובה השעתה הממשלה את האוטונומיה של החבל המורד ועצרה כמה ממנהיגיו.[85] התקוממות נוספת אירעה באסטוריאס ב-1934, שם הכריזו סוציאליסטים ואנרכיסטים על שביתה כללית וכשלושים אלף פועלים השתלטו הלכה למעשה על המחוז. המורדים תקפו גם מוסדות דת ואף הוציאו להורג כמאה כמרים ושוטרים. תגובת הממשלה הייתה קשה. בחבל נפרסו אלפי חיילים בפיקודו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו, כולל חיילים מצבא אפריקה אשר נחשב לכוח החזק ביותר בצבא הספרדי. הצבא דיכא את המרד באכזריות, ובסיכומו של דבר נמנו כאלף אזרחים הרוגים ועשרות אלפי עצורים.[87][86] האירוע הציב את פרנקו כגיבור לאומי בימין, בישר את מינויו לראש המטה הכללי שנה מאוחר יותר,[85] והביא את הקיטוב במדינה לשיא חדש.[88]
אסאניה והמנהיג הסוציאליסטי אינדאלסיו פרייטו החלו ב-1935 לפעול לאיחוד השמאל בספרד, מתוך הבנה כי לא יהיה ניתן להתמודד בהצלחה עם הממשלה השמרנית ללא איחוד פוליטי. בינואר 1936 הוקמה החזית העממית שאיחדה את מרבית מפלגות השמאל.[89][86] כמה שבועות לאחר מכן, לאחר שקודם לכן נפלה ממשלת הימין, הלכה ספרד לבחירות כלליות. בבחירות זכו מפלגות השמאל ברוב המושבים בפרלמנט, ואסאניה הפך לראש הממשלה.[90] עם זאת, הצלחת החזית העממית בבחירות לא תורגמה לממשלת שמאל יציבה, והסוציאליסטים סירבו להצטרף לממשלה שהייתה מתונה מדי לטעמם. בעוד אסאניה הרפובליקני רצה במדיניות של איחוד מחדש של החברה וקידום רפורמות סוציאליות, הסוציאליסטים בראשות פרנסיסקו לרגו קביירו תמכו בהעמקת הרפורמות, על אף הסכנה להמשך העימותים האלימים עם הימין.[91] נוסף על כך, לא רק הסוציאליסטים אתגרו את הממשלה אלא גם האנרכיסטים, שכדרכם לא סיפקו לממשלה תמיכה אלא הגבירו את אי הסדר הציבורי, בין השאר על ידי שביתות חוזרות ונשנות.[91][92] לפיכך ממשלת המיעוט החדשה הייתה חלשה, האלימות השתוללה ברחובות, ואיחוד מחדש של החברה נתפס כמשימה בלתי אפשרית.[93] באפריל הדיח הפרלמנט את הנשיא המתון ניסטו אלקלה סאמורה, שאיבד את אמונם של השמאל והימין כאחד. אסאניה התמנה לנשיא, וסנטיאגו קסארס הרפובליקני החליף אותו כראש ממשלה.[91] אך יותר מהשמאל המפולג, היה זה הימין שאיים על עתיד הרפובליקה. עקב כישלונו לשלוט ברפובליקה בדרכים דמוקרטיות, החליטו חלקים ממנו לפעול לפירוקה. מספר החברים בפלנחה גדל במהירות, ואנשי CEDA הגבירו את המגעים עם בכירים בצבא ודנו עימם במפורש על תוכניות להפיכה.[91][92]
הצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרפובליקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"הרפובליקנים" (republicanos) הפך עד מהרה לכינויים של אלו שבמהלך שנות המלחמה תמכו בממשלה של הרפובליקה. הם עצמם לא פעם קראו לעצמם "הנאמנים" (leales) או פשוט "החזית העממית" (Frente Popular), ומתנגדיהם לעומת זאת העדיפו לכנות אותם "האדומים" (Rojos), כדרך לצייר אותם כמהפכנים קומוניסטים. הרפובליקנים כללו מנעד רחב של ארגונים לרבות ליברלים וסוציאל-דמוקרטים מתונים, סוציאליסטים, קומוניסטים, אנרכיסטים ואף בדלנים קטלונים ובסקים. במשותף הייתה לרובם התמיכה בהמשך קיומה של הרפובליקה (אם כי האנרכיסטים והבדלנים הביעו מכך הסתייגות), אך מעל הכל הייתה זאת ההתנגדות ללאומנים שאיחדה אותם. בעיני רוחם הלאומנים ייצגו שורה של גורמים ורעיונות שיש להילחם בהם: מלוכה, אצולה, כנסייה, צבא, קפיטליזם, ומעל הכל פשיזם. מרכזי התמיכה של הרפובליקנים היו הערים הגדולות, המרכזים התעשייתיים והאוכלוסייה החילונית של ספרד. בנוסף תמכו בהם איכרים חסרי קרקע מכמה אזורים, במיוחד מאסטוריאס, קטלוניה וחבל הבסקים. שני האזורים האחרונים תמכו ברפובליקנים גם עקב רצונם באוטונומיה רחבה יותר, רעיון שהלאומנים פסלו על הסף.
החזית העממית הייתה הארגון הפרו-רפובליקני הגדול בספרד, שהוביל את הממשלה הרפובליקנית המכהנת במהלך שנות המלחמה.[86][90] מפלגות חשובות בחזית העממית היו האיחוד הרפובליקני והשמאל הרפובליקני, אשר ייצגו קו מתון יחסית שדגל בסוציאל-דמוקרטיה וליברליזם. מנהיגיהם, אישים כמו מנואל אסאניה, כיהנו בשורה של תפקידים בכירים בממשלות השמאל השונות בשנים שלפני פרוץ המלחמה. קיצוניים מהם היו המפלגה הסוציאליסטית הוותיקה ו-POUM הטרוצקיסטית, אשר לקחו חלק גם הן בחזית העממית, אך בדומה לאנרכיסטים דגלו במדיניות מהפכנית יותר.
מפלגת השמאל היחידה שעמד לנגד עיניה מצע פוליטי מגובש לניצחון במלחמה, והייתה מאוחדת ומאורגנת היטב, הייתה המפלגה הקומוניסטית הספרדית. הקומוניסטים תמכו באופן נלהב בביסוס ממשלה מרכזית חזקה בהשראה סובייטית ובארגון מחדש של הצבא, אך דרשו לדחות את השאיפות למהפכה לאחר המלחמה. בהנחייתו של סטלין הם התנגדו לתוכניות של האנרכיסטים וחלק מהסוציאליסטים למימוש מיידי של מהפכה פרולטרית, ובמקום זאת דבקו בקו פרגמטי של מיקוד כל המאמצים לניצחון וטענו כי צעדים מהפכניים עלולים לפגוע במאמץ המלחמתי. הקומוניסטים פחדו כי קולקטיביזציה מלאה של הכלכלה והקמה מיידית של מדינה קומוניסטית יפגעו בתמיכה ברפובליקה מצד דמוקרטים וליברלים בספרד ומחוצה לה. הקומוניסטים היו מרכיב חשוב בחזית העממית, אך גם מקור לפחד וסלידה מצד מפלגות שמאל אחרות אשר חששו מההשפעה הסטלניסטית הגוברת בספרד ומפעולותיהם של הקומוניסטים נגד מתנגדיהם בתוך השמאל.[94][95]
האנרכיסטים בספרד, שאוגדו במסגרת ה-CNT הוותיק ו-FAI הקיצוני ממנו, היו לאחת התנועות הבולטות בשנות המלחמה. הם האמינו בביטול כל סמכות או ממשלה, ובשנים שטרם המלחמה התנגדו לא רק לכוחות השמרניים בספרד, אלא גם לאנשי השמאל. אי השתתפותם בבחירות 1933 נתפסה כאחת מהסיבות לתבוסת השמאל בשנה זאת, ותמיכתם בחזית העממית בבחירות 1936 הייתה לאחד הגורמים הבולטים שהביאו לניצחון החזית. נאמנים לעקרונותיהם, על אף תמיכתם בה הם לא הצטרפו לחזית העממית וגם לא לממשלה הרפובליקנית. במלחמה תמכו האנרכיסטים בהוצאה מיידית לפועל של מהפכה, עובדה אשר הביאה את הממשלה הרפובליקנית לראות בהם מקור לחוסר יציבות המסכן את הניצחון במלחמה. למרות זאת, הם היוו חלק חיוני במיליציות הפרו-רפובליקניות, בעיקר בחודשים הראשונים של המלחמה.[96][97][98]
קבוצות אחרות שתמכו בחזית העממית היו בדלנים קטלונים ובסקים. אלו ייחלו במשך שנים לאוטונומיה כלשהי לחבלים הבדלניים שלהם אשר נבדלו משאר ספרד מבחינה תרבותית, אתנית ולשונית. חלקם תמכו באוטונומיה כחלק מפדרציה ספרדית, ואחרים תמכו בהיפרדות מוחלטת ובעצמאות מדינית. אף שרבים מהבדלנים הזדהו אידאולוגית עם מפלגות השמאל הספרדיות ואף השתייכו לשורותיהן, רבים אחרים סלדו מהמסרים המהפכניים שלהם. בעיקר בחבל הבסקים הייתה האוכלוסייה שמרנית ודתית ברובה, אך עבור רובם לא היה זה מכשול לשיתוף פעולה עם השמאל. עם זאת, מיעוטם כן ראה בקו האנטי-דתי של חלק מהשמאל סיבה לתמוך בלאומנים, וכך למשל עשו כשליש מהבסקים.[99]
| ארגונים פוליטיים בולטים המזוהים עם הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד | |||
|---|---|---|---|
| מפלגה | אידאולוגיה | חברים בולטים | שנת הקמה |
| מפלגות החזית העממית | |||
| מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית (PSOE) Partido Socialista Obrero Español | סוציאליזם, מרקסיזם, פרוגרסיביזם, אנטי-קלריקליזם | פרנסיסקו לרגו קביירו, חואן נגרין, אינדאלסיו פרייטו | 1879 |
| השמאל הרפובליקני (IR) Izquierda Republicana | רפובליקניזם, ליברליזם חברתי, אנטי-קלריקליזם, רדיקליזם | מנואל אסאניה, סנטיאגו קסארס קירוגה, חוסה חירל | 1934 |
| האיחוד הרפובליקני (UR) Unión Republicana | רפובליקניזם, פרוגרסיביזם, ליברליזם חברתי, אנטי-קלריקליזם | דייגו מרטינס בריו | 1934 |
| השמאל הרפובליקני של קטלוניה (ERC) Esquerra Republicana de Catalunya | בדלנות קטלנית, רפובליקניזם, סוציאליזם | ליואיס קומפאניס | 1931 |
| המפלגה הקומוניסטית של ספרד (PCE) Partido Comunista de España | קומוניזם, מרקסיזם, סטליניזם | חוסה דיאס, דולורס איברורי | 1921 |
| המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של קטלוניה (PSUC) Partit Socialista Unificat de Catalunya | בדלנות קטלנית, קומוניזם, מרקסיזם, סטליניזם | 1936 | |
| המפלגה הגליסיאנית (GP) Partido Galeguista | בדלנות גליסיאנית, פציפיזם, ליברליזם חברתי, סוציאליזם | 1931 | |
| המפלגה הסינדיקליסטית (PS) Partido Sindicalista | אנרכו-קומוניזם, סינדיקליזם | אנחל פסטנה | 1932 |
| מפלגת הפועלים של האיחוד המרקסיסטי (POUM) Partido Obrero de Unificación Marxista | קומוניזם, מרקסיזם, טרוצקיזם | אנדראו נין, ג'ורג' אורוול | 1935 |
| מפלגות מחוץ לחזית העממית | |||
| הקונפדרציה של העבודה-פדרציית האנרכיסטים (CNT-FAI) Confederación Nacional del Trabajo | אנרכו-סינדיקליזם, אנרכו-קומוניזם, אינטרנציונליזם, מהפכנות | בואנוונטורה דורוטי | 1910 |
| המפלגה הלאומית הבסקית (PNV) Partido Nacionalista Vasco | בדלנות בסקית, דמוקרטיה נוצרית, שמרנות | חוסה אנטוניו אגירה | 1895 |
| השותפות הלאומית הבסקית (ANV) Acción Nacionalista Vasca | בדלנות בסקית, סוציאליזם, אנטי-קפיטליזם | 1930 | |
-
דגל החזית העממית, שאיחדה את מרבית המפלגות הרפובליקניות -
דגל ה-CNT-FAI, הארגון האנרכיסטי הגדול בספרד -
דגל חבל הבסקים, אשר התגייס ברובו לצד הרפובליקני
.svg)
הלאומנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
"הלאומנים" (Nacionales) הובילו את המרד ברפובליקה בשנות המלחמה. מתנגדיהם נהגו לכנות אותם במגוון שמות כגון "פשיסטים" (Franquistas) או "מורדים" (Bando sublevado). הלאומנים כללו שורה של סיעות, ביניהם אפשר למנות את תומכי המלוכה הקרליסטים והאלפוניסטים, חברי הפלנחה הפשיסטים, אנשי הממסד הקתולי, שמרנים מתונים ואף ליברלים אנטי-קומוניסטים. בדומה לרפובליקנים, יותר משהלאומנים ידעו מה הם רוצים, הם ידעו למי הם מתנגדים. עבור כולם הייתה ההתנגדות למהפכה ולקומוניזם ערך עליון. משותפת הייתה לכולם גם האהדה לנצרות הקתולית ולמה שהם תפסו כערכיה המסורתיים של ספרד, עליהם הרפובליקה לתפיסתם מאיימת. ניתן לקבוע כי רוב בכירי הצבא, אנשי הכמורה, בעלי הקרקעות ואנשי העסקים נמנו על תומכי הלאומנים. עיקר התמיכה מקרב הציבור הרחב בלאומנים באה מספרדים בעלי זיקה חזקה לדת, האוכלוסייה החקלאית בצפון המדינה (למעט חבלי הבסקים, קטלוניה ואסטוריאס), ואנשי מעמד הביניים באופן כללי.[100]
מפלגת הימין העיקרית בספרד עוד בטרם מלחמת האזרחים הייתה CEDA, ובמשך כשלוש שנים היא אף לקחה חלק בממשלת הרפובליקה. המפלגה החזיקה במצע שמרני פרו-קתולי, אנטי-סוציאליסטי ואנטי-קומוניסטי. היא איחדה באופן רופף אוכלוסייה רחבה, דתית ברובה, שסלדה ממפלגות השמאל.[83] עם הפסדה בבחירות 1936 נפגע מעמדה שלה ושל מנהיגה חיל רובלס. כתוצאה מתבוסתה, רבים מתומכיה מאסו בעשייה הפרלמנטרית שלה ופרשו למפלגות קיצוניות יותר שקראו למלחמת חורמה ברפובליקה.[100]
כבר עם הקמתה של הרפובליקה ב-1931 היו שדבקו בדעתם החיובית על המלוכה וקראו לשיבתה ולביטול המשטר החדש. הסיעה המלוכנית העיקרית הייתה הקרליסטים, קבוצה פוליטית וותיקה מ-1831 שתמכה בעלייתו לשלטון של הנסיך סאווריו. לתפיסתם סאווריו, שהיה קרוב משפחתו של האינפנטה קרלוס, אבי התנועה הקרליסטית שלכאורה נושל מהמלוכה, היה המלך החוקי הספרדי בחסד האל. הקרליסטים קיוו כי לאחר המלחמה יוכלו להשיב את מלכם לכס השלטון, שעתיד להשיב לספרד את עברה המפואר. הם היוו למעשה קבוצה דתית קנאית, וראו בליברליזם, סוציאליזם וקומוניזם את האויבים המרכזיים של ערכיהם: "אל, מולדת, אצולה, מלך" (Dios, Patria, Fueros, Rey). הקרליסטים, אשר יזמו בעצמם שלוש מלחמות אזרחים כנגד המלוכה בספרד במאה ה-19, נמנו ב-1936 על התומכים הנלהבים של ההפיכה, והתגייסו בכמויות גדולות אל שורות הלאומנים.[100][101] פלג מלוכני אחר שתמך בלאומנים היה האלפוניסטים, שקראו להשבתו לשלטון של אלפונסו השלושה עשר שהודח עם הקמת הרפובליקה ב-1931.[102][103]
התנועה הפלנחיסטית (FE de las JONS) הייתה המפלגה היחידה בספרד שנשאה בגוון פשיסטי מובהק בשנות המלחמה. היא הוקמה ב-1934 כאיחוד שלה יחד עם מפלגה וותיקה יותר, המפלגה הלאומית-סינדיקליסטית (JONS). מנהיגה היה חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה, בנו הבכור של שליט ספרד בשנות ה-20, מיגל פרימו דה ריברה. בדומה לאביו, ביקש פרימו דה ריברה הבן לייסד בספרד משטר סמכותני שישיב את הסדר והיציבות ויבלום את הארגונים המהפכניים. עם זאת, בניגוד לשלטון השמרני של האב, התנועה הפלנחיסטית ביקשה לבסס משטר טוטליטרי ולהחיות מחדש את האימפריה הספרדית. אנשי הפלנחה ראו באיטליה הפשיסטית מודל לחיקוי והדגישו את התנגדותם הן לסוציאליזם או קומוניזם והן לקפיטליזם. במקום זאת הטיפו להקמת "מדינה לאומית-סינדיקליסטית".[104] עד סמוך לפרוץ מלחמת האזרחים הייתה הפלנחה מפלגת שוליים בפוליטיקה הספרדית, בבחירות זכתה לשיעורי תמיכה זעומים ולא נהנתה מייצוג בפרלמנט. עם זאת, בלטה הפלנחה בעימותים אלימים שאנשיה יזמו עם מתנגדיהם הפוליטיים משמאל. לאחר הפסד הימין בבחירות 1936, עשרות אלפי חברים חדשים הצטרפו לשורותיה והיא הפכה לגורם חשוב בשלבים הראשונים למלחמה, בהם סיפקה תשתית ארגונית וכוח אדם חיוני למיליציות הלאומניות.[105][106]
תחילה ללאומנים לא היה מתווה שלטוני ברור לספרד אך עד מהרה הסתמנו כמה מנהיגים בולטים: ראש המטה הכללי גיבור המלחמה פרנסיסקו פרנקו, הגנרל אמיליו מולה, הגנרל חוסה סנחורחו מוביל המרד מ-1932 וחוסה אנטוניו פרימו דה ריברה מנהיג הפלנחה. שלושת האחרונים נהרגו בשנה הראשונה למלחמה. מולה וסנחורחו מתו כתוצאה מהתרסקויות מטוסים ופרימו דה ריברה נתפס על ידי הרפובליקנים והוצא להורג. עוד לפני מותם של השניים, היה נראה כי דרכו של פרנקו להנהגה תהיה קלה עקב ההצלחות הצבאיות שקצר בשבועות הראשונים למלחמה ומעמדו כמפקד צבאי מוערך. לאחר מותם דרכו לתפקיד נסללה באופן סופי. בראשית 1937 הוא השתלט על תנועת הפלנחה אשר כאמור מנהיגה מת זה מכבר. באפריל אותה השנה הוא איחד את המפלגה יחד עם שאר מפלגות הימין והקים את הפלנחה המסורתית הלאומית-סינדיקליסטית (FET y de las JONS), המפלגה החוקית היחידה בספרד הלאומנית. פרנקו השכיל להצהיר כי המפלגה החדשה תהווה בית לכל תומכי הימין בספרד, וקבע כי היא תהיה "חזית לאומית רחבה" עם מקום לפלנחיסטים, מלוכנים, שמרנים, ליברלים ואפילו לדבריו גם לאנשי שמאל אנטי-קומוניסטים. הוא הדגיש כי לפני עיצוב המדינה העתידית יש למקד את כל המאמצים לניצחון נגד הרפובליקנים במלחמה. פרנקו הקדיש מעט ממאמציו לענייני פנים ואידאולוגיה, ומקובל לטעון כי הצלחתו נבעה מיכולתו לרצות את כלל התנועות בימין ולהוביל אותם למאבק משותף ברפובליקה.[106][100]
| ארגונים פוליטיים בולטים המזוהים עם הלאומנים במלחמת האזרחים בספרד | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מפלגה | אידאולוגיה | חברים בולטים | שנת הקמה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הקונפדרציה הספרדית לזכויות אוטונומיות (CEDA) Confederación Española de Derechas Autónomas | שמרנות, קתוליות, לאומיות, קורפורטיזם, סמכותנות | חוסה מריה חיל-רובלס | 1933 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הפלנחה הלאומית-סינדיקליסטית (FE de las JONS) Falange Española Nacional Sindicalista | פלנחיזם, פאשיזם, לאומיות אינטגרלית, סינדיקליזם, אנטי-קפיטליזם | חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה | 1934 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הקהילה המסורתית (CT) Comunión Tradicionalista | מלוכנות, קרליזם, שמרנות, קתוליות, אנטי-קומוניזם | פרנצ'סקו סאווריו, מנואל פאל קונדה | 1869 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הרסטורציה הספרדית (RE) Renovación Española | מלוכנות, אלפוניזם, שמרנות, לאומיות אינטגרלית, קתוליות, טוטליטריזם | חוסה קלבו סוטלו | 1933 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
התאחדות המפלגות הלאומניות לפני המלחמה ובמהלכה:
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
-
דגל CEDA, אשר הייתה לפני המלחמה למפלגה השמרנית הגדולה בספרד -
דגל הקהילה המסורתית, מפלגה קרליסטית שהתגייסה באופן נלהב לשורות הלאומנים -
דגל התנועה הפלנחיסטית, מפלגה פאשיסטית קיצונית שתמכה במרד ברפובליקה
סדרי הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כוחות היבשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
| חלוקת כוחות הביטחון בין הצדדים הלוחמים עם פרוץ המלחמה | ||||
|---|---|---|---|---|
| | ||||
 הרפובליקנים |  הלאומנים | |||
| צבא ספרד[107][108] | קצינים | 2,000 | 4,660 | |
| חיילים | 33,000 | 19,000 | ||
| המשמר האזרחי[109][108] | 18,020 | 15,980 | ||
| משמר ההסתערות[109] | 12,000 | 6,000 | ||
| משמר הגבול[109] | 10,000 | 6,000 | ||
| צבא אפריקה[110] | 24,000 | |||
| סה"כ | 75,020 | 75,640 | ||
| עם תחילת המלחמה כל צד גייס עשרות אלפי לוחמי מיליציות. מאוחר יותר שילבו הצדדים את כלל כוחותיהם בצבאות סדירים. | ||||
בצבא הספרדי טרם פרוץ המלחמה שירתו 8,500 קצינים ו-112,000 חיילים. החיילים היו מגויסי חובה, מאומנים באופן מוגבל וחסרי מוטיבציה באופן כללי. לצבא היו בעיקר יחידות חיל רגלים ופרשים, והוא סבל ממחסור באמצעי לחימה מודרניים כמו ארטילריה או רכבים משוריינים.[108] לצד הצבא היו בנמצא כמה כוחות ביטחון נוספים שעמדו לרשות המדינה, שהגם שייעודם העיקרי היה ביטחון פנים, הם היו בעלי אופי צבאי למחצה. כאלו היו 34,000 חברי המשמר האזרחי (Guardia Civil) שבסיסו היה בכפרים, 18,000 חברי משמרות ההסתערות (Guardia de Asalto) שהוצבו בערים ו-16,000 אנשי הקאראבינרוס (Cuerpo de Carabineros) שתפקד כמשמר גבול.[109] גוף צבאי אחרון היה צבא אפריקה אשר איגד את כלל כוחות הצבא במרוקו הספרדית, 24,000 חיילים במספר. היה זה למעשה הכוח הצבאי המיומן ביותר בספרד, והוא הורכב מלגיון הזרים הספרדי, יחידות עילית ספרדיות אחרות וכן יחידות צבא שהורכבו ממתנדבים מרוקאים תחת פיקוד קצינים ספרדים. צבא אפריקה הורכב ממגויסים שכירים מבחירה שהתגייסו לתקופות שירות ממושכות. הם זכו בניסיון קרבי עשיר בלחימה במרוקו כנגד האוכלוסייה הילידית וכן עקב השתתפותם בדיכוי המדמם של המרד באסטוריאס ב-1934.[110][111]
עם תחילת המרד נחלקו כוחות הביטחון הספרדיים לשניים, כאשר חלק מצטרפים למרד ואחרים שומרים על נאמנותם לממשלה במדריד. בימים הראשונים למרד מעריכים שכ-40,000 חיילים ניצלו את האנרכיה ונטשו את הצבא.[108] שאר הצבא התחלק כך שרוב החיילים הצטרפו לרפובליקנים אך רוב הקצינים צידדו בלאומנים.[107] המחסור בקצינים ובמפקדים בכירים בשורות הרפובליקנים הציב עבורם אתגר גדול. בעוד אצל הלאומנים שירתו מפקדים מנוסים ומקצועיים, הרפובליקנים נאלצו למלא את שדרת הפיקוד שלהם באנשי צבא ללא ניסיון מספיק ולעיתים רבות מונו מפקדים לתפקידם כתוצאה מסיבות פוליטיות. עקב הצטרפות מפקדים בכירים רבים למרד נדרשו הרפובליקנים לאייש במהירות משרות פיקוד רבות, ולכן רבים מהמפקדים הרפובליקניים סבלו מקידום מהיר לעמדות בכירות. כך למשל מייג'ור ויסנטה רוחו שנחשב ליוצא דופן בכישוריו, קפץ בסולם הדרגות ומונה לפקד על כלל הצבא הרפובליקני כשהוא בן 42 בלבד.[112][113] לעומת זאת בכירי הצבא הלאומני, אישים כמו פרנסיסקו פרנקו ואמיליו מולה, בדרך כלל התקדמו לאורך שנים, צברו ניסיון קרבי במלחמת הריף במרוקו, והיו שאף התגאו בלחימה במלחמת ארצות הברית–ספרד.[113] הלאומנים זכו לא רק ברוב הקצונה הבכירה אלא בצבא אפריקה האיכותי, שהצטרף כולו למורדים והפך לכוח המוביל של צבאם. מנגד, רוב כוחות ביטחון הפנים הצטרפו לרפובליקנים. כאלו היו כשני שלישים מהמשרתים במשמרות ההסתערות והקאראבינרוס, שאנשיהם היו עירוניים בעיקרם. המשמר האזרחי הוותיק והמסורתי התחלק באופן שווה יחסית, וכמחציתו נשאר נאמן לרפובליקה.[109][108] בסיכומו של דבר לשני הצדדים היה כוח של כ-75,000 איש, אך עד מהרה שני הצבאות התרחבו באופן ניכר. בימים הראשונים למלחמה עשרות אלפי חברי מיליציות נקראו לדגל ותגברו את הכוחות המקוריים של כל צד. כבר ביום הראשון ללחימה, שורה של מיליציות שמאל גויסו והצטרפו לכוחות הממשלה. רוב המיליציות, שהתבססו על איגודי העובדים, היו חסרות סמכות פיקודית קבועה, נעדרו ניסיון צבאי ולא הנהיגו משמעת צבאית בשורותיהן. הדבר בא לידי ביטוי באופן קיצוני במיליציות האנרכיסטיות, שם באופן עקרוני לא הונהגה היררכיה פורמלית, לא הוענקו דרגות צבאיות והצדעה נחשבה למנהג מגונה. המיליציות סבלו לא רק מכוח אדם לא מיומן אלא גם ממחסור בציוד צבאי. אף על פי שנראה שרוח הלחימה במיליציות הייתה גבוהה והחיילים היו אחוזי התלהבות מהפכנית, ברוב ההתנגשויות עם צבא המורדים בתחילת המלחמה הם נחלו תבוסות אל מול היחידות הממושמעות והמקצועיות של הלאומנים. יוצאי דופן היו אנשי הרגימנט החמישי, מיליציה קומוניסטית שהוקמה במהירות עם פרוץ המלחמה. המיליציה נחשבה למאורגנת, ממושמעת ומיומנת.[114] בדומה לרפובליקנים, גם הלאומנים גייסו עשרות אלפי חברי מיליציות שבאו מרקעים מגוונים. מיליציה חשובה הייתה זו של הפלנחה הפשיסטית. מיליציה זאת נחשבה לאלימה במיוחד, ממושמעת, מאורגנת היטב ונתונה להיררכיה נוקשה. אלפי חברי המיליציה הצטרפו בסופו של דבר לצבא הלאומני עם איחוד המפלגות הלאומניות על ידי פרנקו באפריל 1937. מיליציה חשובה אחרת היא ה-Requetés, שהייתה קבוצה קתולית אדוקה שהיוותה את הזרוע הצבאית של התנועה הקרליסטית המלוכנית. חבריה התבססו בעיקר בחבל נווארה, התאמנו במשך שנים במחתרת וראו את המלחמה כמסע צלב כנגד קומוניזם. המיליציה נחשבה לקשוחה, מיומנת ואחוזת להט דתי. היא שמרה על עצמאותה בתוך הצבא הלאומני עד לסוף המלחמה. מיליציות לאומניות נוספות הוקמו בדרך כלל על בסיס התאגדויות מקומיות מסורתיות באזורים שהתנגדו לרפובליקה.[115]
_-_Fondo_Mar%C3%ADn-Kutxa_Fototeka.jpg)
לאחר גיוס המיליציות הכריזו שני הצדדים על גיוס כללי בשטחם, הלאומנים עשו זאת כבר באוגוסט והרפובליקנים באוקטובר.[108][116] כך בשנים הבאות גדלו שני הצבאות ומנו בראשית 1937 מאות אלפי חיילים, ולקראת סוף המלחמה עמדו על כמיליון איש כל אחד. מלבד הגדלת היקף הכוחות, עשו שני הצדדים מהלכים לארגון מחדש של צבאם כדי להעמידו למלחמה מול היריב. כחודשיים לאחר תחילת המלחמה התמנה הסוציאליסט פרנסיסקו לרגו קביירו לראשות הממשלה של הרפובליקה, והחל בעצת ברית המועצות ובהנחייתה בתהליך להקמת צבא עממי סדיר על בסיס יחידות הצבא הנאמנות והמיליציות. התוכנית זכתה להתנגדות מצד האנרכיסטים והטרוצקיסטים שחששו מההשפעה הסובייטית ההולכת וגוברת בספרד,[116] והעדיפו לוחמת גרילה מהפכנית על פני לוחמה סדירה.[117] הצבא העממי הוקם על בסיס מודל אחיד שזכה לשם "בריגדה משולבת" (Brigada Mixta), במסגרתו הוקמו מאות חטיבות שכללו כל אחת ארבעה גדודי ח"יר ויחידות נוספות לתמיכה בגדודים. שש בריגדות משולבות ראשונות הוקמו כבר באוקטובר 1936, כאשר ארבע מהן התבססו על הרגימנט החמישי. עד לסוף המלחמה הוקמו 225 בריגדות משולבות.[116] כמה מהן, שזכו לכינוי "הבריגדות הבין-לאומיות", הורכבו מ-30,000 מתנדבים מעשרות מדינות שונות. ההתנדבות הבין-לאומית למלחמה בספרד לצד הרפובליקנים אורגנה על ידי הקומינטרן בהנחיה סובייטית.[2] רוב הבריגדות של הצבא הרפובליקני סבלו לכל אורך שנות המלחמה ממחסור בכוח אדם וציוד, ורובן כללו 3,000 חיילים לכל היותר. הבריגדות היו כפופות באופן רופף לאוגדות, אשר מנו 2 עד 5 בריגדות כל אחת. האוגדות כללו יחידות ואמצעי לחימה שנועדו לתמוך בבריגדות, לרבות תותחי הוביצר, מרגמות, כוחות הנדסה, יחידות סיור, כלי רכב משוריינים, קשר, לוגיסטיקה ורפואה.[116] בדרך כלל כל ארבע אוגדות הרכיבו קורפוס, וכמה קורפוסים אחדים היו נתונים לארמייה. במאי 1937 היו כבר ארבע ארמיות כאלו, כל אחת הייתה אחראית על אזור אחר בספרד ושם היא פרסה את כוחותיה. בדצמבר הוקמה ארמייה מתמרנת בפיקוד ישיר של ראש המטה הכללי. בארמייה המתמרנת היו כמה מהיחידות המיומנות ביותר של הצבא הרפובליקני, והיא נועדה להוביל מבצעים צבאיים התקפיים.[118] על המחסור החריף של הרפובליקנים במפקדים מיומנים פיצו הסובייטים בשליחת אלפי יועצים צבאיים לספרד שלרוב שולבו במטה הבריגדות. לצד היועצים הסובייטים קומיסרים של המפלגה הקומוניסטית הספרדית שולבו אף הם בשדרת הפיקוד. להלכה תפקידם היה לעסוק בחינוך צבאי, שימור רוח הלחימה, ונאמנות הקצינים. הנ.ק.ו.ד. הפעיל אף הוא סוכנים ביחידות השונות.[119]
| ציוד צבאי שנשלח במהלך המלחמה לצדדים הלוחמים[120] | ||||
|---|---|---|---|---|
| | ||||
| הרפובליקנים | הלאומנים | |||
 ברית המועצות |  גרמניה |  איטליה | ||
| טנקים ורכבים משוריינים | 407 | 250 | 150 | |
| כלי ארטילריה | 1,186 | 700 | 1,930 | |
| מכונות ירייה | 20,486 | 31,000 | 3,436 | |
| רובים | 497,813 | 157,309 | 240,747 | |
| תחמושת כדורים | 862,000,000 | 250,000,000 | 324,900,000 | |
בדומה לרפובליקנים, גם הלאומנים סיימו עד אמצע 1937 את רוב הארגון מחדש של צבאם. לפני כן היו רוב הכוחות מאורגנים בצורות המקוריות שלהם והצבא הלאומני היה למעשה אוסף של כוחות צבא ומיליציות ללא היררכיה ברורה. עם הגיוס הכללי בשטח הלאומני עלה הצורך בהקמת צבא כולל כדי לאפשר את ריכוז המאמץ להכרעת הרפובליקנים. עד מהרה כלל הכוחות הוכפפו לבריגדות, אלו לאוגדות ואלו לקורפוסים. בדומה לרפובליקנים הבריגדות הורכבו מארבעה גדודי חי"ר, ובאוגדה רוכזו לצד כמה בריגדות אחדות גם מגוון יחידות נוספות כמו ארטילריה, פרשים והנדסה.[108] עם זאת, בעוד באופן עקרוני אצל הרפובליקנים יחידת הבסיס, העוצבה, הייתה הבריגדה, אצל הלאומנים הייתה זאת האוגדה. לכן הבריגדות היו עצמאיות פחות ועיקר המהלכים הצבאיים היו אוגדתיים.[116] בדומה לרפובליקנים, גם הלאומנים חילקו בדרך כלל את צבאם בין ארבע ארמיות, כל אחת עם אחריות לאזור שונה במדינה. לקראת סוף המלחמה, מנה הצבא הלאומני 61 אוגדות חי"ר (840,000 חיילים), נוסף ל-15,000 פרשים, 19,000 אנשי ארטילריה, ו-119,000 חיילים ששירתו ביחידות אחרות.[108]
אף על פי שהסובייטים שלחו יועצים לספרד (כמו גם טייסים), הם לא החזיקו בכוחות צבא לוחמים במדינה. צעדים דומים נקטה גם גרמניה, שאף על פי שהייתה לה כמות מוגבלת של לוחמים על הקרקע, עיקר פעילותם הייתה אימון של הכוחות הלאומנים. שונה משתיהן הייתה איטליה, שהחזיקה לכל אורך שנות המלחמה כוחות צבא גדולים שלחמו לצד הלאומנים על אדמת ספרד. חיל המשלוח האיטלקי (Corpo Truppe Volontarie) כלל ארבע אוגדות, בהן שירתו לכל אורך המלחמה 78,500 חיילים, מתוכם 12,000 נפלו בקרבות. החיילים האיטלקים, רובם חברי החולצות השחורות, נחשבו למקצועיים והגיעו לאחר שצברו ניסיון קרבי במלחמה עם אתיופיה מוקדם יותר ב-1936. הכוחות היו מצוידים בנשק מתקדם, כולל כלי רכב משוריינים, טנקים קלים, ארטילריה, ותותחים נגד מטוסים.[4] כוח זר נוסף שנלחם בשדות הקרב לצד הלאומנים היה לגיון ויריאטוס (Viriatos Legion), כוח מתנדבים פורטוגזי. למעשה הלגיון פורק שבועות ספורים לאחר שהוקם עקב התנגדות בפורטוגל, אך בין 8,000 ל-12,000 פורטוגזים לחמו בספרד במשך המלחמה, תוך שהם משתלבים ביחידות הצבא ובמיליציות הקרליסטיות.[4] מלבד סיוע בכוח אדם, תמכו המדינות השונות, ברית המועצות ברפובליקנים וגרמניה ואיטליה בלאומנים, באמצעות משלוחי נשק גדולים לכל אורך המלחמה.[120]
בסיכומו של דבר נהנו הלאומנים מכמה יתרונות צבאיים בולטים: הכוח הצבאי שלהם היה איכותי ומיומן, שדרת הפיקוד שלהם הייתה מקצועית ומנוסה, הצבא שלהם היה מאוחד וללא מתחים פנימיים ניכרים, והם זכו לסיוע צבאי חיצוני נרחב ורצוף. מבחינת כמות כוח האדם לאורך רוב הלחימה היו שני הצדדים שווים יחסית.
| ארמיות וקורפוסים של הצבא הרפובליקני בדצמבר 1937[121] | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
מבנה הארמיות והקורפוסים עבר שינויים ארגוניים רבים לאורך המלחמה, כאשר קורפוסים מועברים מארמייה אחת לאחרת, ולעיתים אף ארמיות חדשות מוקמות או מפורקות. | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg)
-_Headquarters_Unit_(NATO_APP-6).svg)
-_Infantry_(NATO_APP-6).svg)
| ארמיות וקורפוסים של הצבא הלאומני בנובמבר 1938[122] | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
מבנה הארמיות והקורפוסים עבר שינויים ארגוניים רבים לאורך המלחמה, כאשר קורפוסים מועברים מארמייה אחת לאחרת, ולעיתים אף ארמיות חדשות מוקמות או מפורקות. | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
חילות האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]
| כלי טיס בחיל האוויר הרפובליקני והלאומני במלחמה | ||||
|---|---|---|---|---|
| | ||||
| הרפובליקנים | הלאומנים | |||
 חיל האוויר הרפובליקני | 478[123] |  חיל האוויר הלאומני | 117[123] | |
 חיל האוויר הסובייטי | 648[124] |  חיל האוויר הגרמני | 800[125] | |
 חיל האוויר האיטלקי | 700[126] | |||
| סה"כ | 1,126 | סה"כ | 1,617 | |
| אומדני כלי הטיס מתייחסים לכמות שפעלה בספרד לכל אורך שנות המלחמה. בפועל, בכל זמן נתון הכמויות הללו היו קטנות יותר. המדינות השונות שלחו את כלי הטיס בהדרגה על פני שנים, ואלו נפלו בקרבות באופן תדיר. | ||||
כמו שאר חלקי הצבא, גם חיל האוויר הספרדי התפצל בין הלאומנים לרפובליקנים עם תחילת המלחמה. לרפובליקנים היו פי ארבעה כלי טיס מאשר ליריביהם, אך רוב הטייסים, בדומה לקציני הצבא, הצטרפו לכוחות המורדים. לכן נוצר מצב בו לצד הרפובליקני היה מחסור בטייסים ולצד הלאומני מחסור במטוסים. כדי להתגבר על בעיותיהם פנו שני הצדדים לסיוע חיצוני ממדינות זרות.[127][124]
על הנחיתות המספרית של הלאומנים בכלי טיס, פיצו עד מהרה איטליה וגרמניה שנכנסו לתמונה. כבר בחודש הראשון למלחמה החלו שני המשטרים הפשיסטים לשלוח טייסים וכלי טיס כדי לתגבר את חיל האוויר הלאומני. תחילה הם שלחו בעיקר מטוסי תובלה לרבות יונקרס Ju 52 כדי לסייע ללאומנים להעביר את כוחותיהם ממרוקו הספרדית לספרד גופא.[127] בהמשך היו אלו כמויות גדולות של מטוסים, ששיחקו תפקיד מכריע בשלב מוקדם זה של המלחמה. במיוחד הייתה יעילה התרומה של הגרמנים למאמץ המלחמתי של הלאומנים. הגרמנים הפעילו כלי טיס פרי התעשייה האווירית הגרמנית שנחשבו למתקדמים ביותר מסוגם.[128] בלטו במיוחד המסרשמיט Bf 109 והיינקל He 111, שטיסות הבכורה שלהם נערכו כשנה בלבד בטרם פרוץ המלחמה. הצוותים שהפעילו אותם היו מקצועיים ומאומנים היטב, ועבורם ספרד הייתה מקום מתאים לרכוש בו ניסיון קרבי.[126] מספר חודשים לאחר פרוץ המלחמה שתי המדינות מיסדו את חילות המשלוח שלהם. ביולי הקימה גרמניה את לגיון הקונדור (Legion Condor) שהתבסס בעיקר על הלופטוואפה, ובעקבותיה בדצמבר השיקה איטליה את לגיון האוויר האיטלקי (Aviazione Legionaria).[127]
בדומה ללאומנים גם הרפובליקנים פנו לעזרה מתומכיהם מעבר לים, לברית המועצות. במקביל לפניה לעזרה הם החלו להכשיר באופן חפוז מאות טייסים חדשים כדי להתמודד עם המחסור החריף בכוח אדם מיומן.[127] לברית המועצות היה תפקיד חשוב במאמצי הרפובליקנים לגשר על פער זה. במסגרת זאת לאורך המלחמה הם הכשירו 800 טייסים ספרדים,[129] ומאות מהם אף נשלחו ללימודי טיסה בברית המועצות. לצורך זה הקימו הסובייטים בית ספר לטיסה ייעודי בגנג'ה שבאזרבייג'ן, וכמאתיים חניכים ראשונים התחילו בו הכשרות ואימונים בפברואר 1937. לכל אורך שנות המלחמה הוכשרו במקום 413 טייסים ספרדים, ששבו לאחר לימודיהם למולדתם לקחת חלק בלחימה.[124] לצד ההכשרה של טייסים ספרדים תרומתה העיקרית של ברית המועצות לרפובליקנים הייתה בשליחה של מאות טייסים וכלי טיס לספרד במהלך המלחמה. משלוח ראשון הגיע באוקטובר 1936, ובסוף נובמבר אותה השנה כבר פעלו כ-300 טייסים סובייטים בשמי ספרד. הגעתם של הטייסים הסובייטים היטתה מחדש את מאזן הכוחות האווירי לטובת הרפובליקנים, והביאה לאופטימיות רבה בקרבם. חיל האוויר הסובייטי שיחק תפקיד מכריע בקרבות סביב מדריד במרץ 1937, שם הגיע לשיא כוחו.[127] אך בעוד הסובייטים שולחים עוד מטוסים וטייסים למלחמה, גרמניה ואיטליה הרחיבו גם הן את המעורבות שלהם בלחימה. כתוצאה מכך, במהלך 1937 איבדו הסובייטים את ההובלה באוויר תוך שהטייסים הסובייטים סובלים מאבדות רבות בקרבות עם הגרמנים והאיטלקים. בחודשים הבאים צמצמו הסובייטים את משלוחי הנשק לספרד, והצרו את המעורבות שלהם במערכה האווירית. מעתה ואילך הלאומנים בדרך כלל נהנו מעליונות אווירית.[124][129]
חילות האוויר משני הצדדים לקחו לכל אורך שנות המלחמה חלק משמעותי בלחימה, בהיקף שטרם נראה עד אז בעימות צבאי. הם מילאו מגוון משימות בהן סיוע אווירי קרוב לכוחות היבשה, הפצצת נכסים של האויב, תובלה אווירית, ומעל הכל ניהלו קרבות אוויר יומיומיים כנגד מטוסי האויב.[126] חידוש משמעותי בלוחמה האווירית בספרד היה הפצצות של אוכלוסייה אזרחית, שיטה בה נקטו הלאומנים באופן נרחב בשלבים שונים של הלחימה. במשך המלחמה הופצצו עשרות ערים שנשלטו על ידי הרפובליקנים, וכתוצאה מכך נגרם הרס רב ואלפי אזרחים נהרגו. ככלל, נועדו ההפצצות לפגוע ברוח הלחימה של הרפובליקנים. דוגמה קיצונית לכך הייתה הפצצת גרניקה שהפכה לאחד מסמלי המלחמה כולה.[130][131]
חילות הים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| כלי שיט בצי הרפובליקני והלאומני במלחמה[132] | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| | |||||
| הרפובליקנים | הלאומנים | ||||
| אוניות מערכה | 1 |  | 1 | | |
| סיירות כבדות | 0 | 2 |  | ||
| סיירות קלות | 3 | | 2 | | |
| משחתות | 16 | | 5 |  | |
| ספינות טורפדו | 7 | | 5 | | |
| צוללות | 12 | | 2 | | |
| ספינות קלות | 6 | | 12 | | |
| סה"כ | 47 | 29 | |||
|
| |||||
עם פרוץ המלחמה עשו הצדדים מאמצים נרחבים להשתלטות מהירה על נמלי הים ובסיסי הצי הספרדי במטרה לרכוש שליטה על כלי השיט של המדינה. כבר בימים הראשונים הלאומנים תפסו שלושה בסיסים ימיים חשובים: פרול, קדיס ואלחסירס. הרפובליקנים נשארו עם שני בסיסי צי בלבד: קרטחנה ומאון שבאי מנורקה. אף על פי שלבסיסים של הרפובליקנים היו תשתיות מוגבלות בלבד לעומת אלו של הלאומנים, הם פיצו על כך בשליטתם בכל נמלי הים האזרחיים הגדולים של ספרד: ברצלונה, ולנסיה ובילבאו. בשל כך החזיקו הרפובליקנים גם בשני שלישים מצי הסוחר הספרדי.[133] צי המלחמה הספרדי לא התחלק באופן שווה, ורוב כלי השיט נפלו לידי הרפובליקנים. שתי אוניות המערכה של הצי התחלקו בין הצדדים, אחת לכל צד. שתי הסיירות הכבדות היחידות של הצי, שהיו עדיין בבנייה בתחילת המלחמה אבל הוכיחו את נחיצותם בהמשכה, נפלו לידי הלאומנים. כלל המשחתות, 14 במספר, למעט אחת, נפלו לידי הרפובליקנים. בדומה לכך גם כל 12 הצוללות של הצי הוחזקו בידי הרפובליקנים.[132][134]
למרות יתרונם הברור של הרפובליקנים בכמות ובאיכות כלי השיט, שורה של בעיות הרעו את מצבם. הגם שרוב החיילים ששירתו בחיל הים עמדו לימין הרפובליקה (13,000 לעומת 7,000 ששירתו בצי הלאומני), מרבית קציני הצי הצטרפו ללאומנים, בדומה לרוב קציני הצבא וטייסי חיל האוויר. קצינים אחרים שלא הצטרפו למרד סבלו מחשדות באשר למושא נאמנותם האמיתי ונחשדו בבגידה. התגובה של הרפובליקנים הייתה מעצרים והוצאות להורג של רבים מהם.[134] מעריכים כי 230 מתוך 675 קציני הצי שהיו בשירות פעיל נהרגו במהלך החודשים הראשונים למלחמה. קצינים רבים אחרים הודחו. המחסור של הרפובליקנים בשורות הקצונה הבכירה היה חמור עוד יותר. מתוך 19 אדמירלים בצי הספרדי, שניים בלבד עמדו לשירות הרפובליקה.[133][132] לעומת הרפובליקנים, הצי הלאומני שסבל ממחסור בכלים וכוח אדם היה מאורגן היטב, זכה בפיקוד איכותי ושמר על יוזמה לכל אורך שנות המלחמה.[135] הרפובליקנים, שתפקודם נפגע עקב המחסור בפיקוד איכותי וארגון אפקטיבי, הצליחו לאורך המלחמה לשפר את ביצועיהם ואף לקצור כמה הצלחות מוגבלות. עם זאת, הם נכשלו בשאיפותיהם לבסס עליונות ימית.[132]
עבור שני הצדדים השליטה בנמלי הים ובנתיבי הסחר בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי הייתה קריטית לשם הבטחת המשך שרידותם. ללא שליטה בים ידעו הצדדים כי יתקשו לקלוט נשק, מתנדבים ומשאבים חיוניים ממדינות ידידותיות. לכן, על אף יחסי הכוחות לרעת הלאומנים, הם שמרו לכל אורך שנות המלחמה על יוזמה.[136] למעשה לאורך רוב שנות המלחמה לא נרשמו קרבות ימיים משמעותיים בין הצדדים, ואלו התמקדו בסיוע לקרבות ביבשה ובחסימת דרכי הסחר של היריב.[134][135][132] בחודשים הראשונים למלחמה הצליח הצי הרפובליקני לקצור הישג חשוב. הוא השתלט על מצר גיברלטר ובכך ניתק את מרוקו הספרדית משאר האזור הלאומני. עם זאת, בספטמבר 1936 הצליח הצי הלאומני לרכז כוח ימי במיצרים ולהסיר את השליטה הרפובליקנית עליהם.[137]
כאמור הצי הרפובליקני לא השכיל לנצל את יתרונו הכמותי במהלך המלחמה. מנגד, הגם שיחסי הכוחות בים תמיד היו לטובת הרפובליקנים, הלאומנים הצליחו לשפר אותם באמצעות בנייה של ספינות חדשות ורכישת כלי שיט ישנים מהאיטלקים. במהלך 1937 קיבל הצי הלאומני משלוח של ארבע משחתות ושתי צוללות מאיטליה. עם זאת, איכותם של כלי שיט אלו הייתה נמוכה ותרומתן לצי הלאומני נחשבה לשולית. במהלך כל שנות המלחמה הלאומנים השיקו 7 ספינות חדשות, מתוכן שתי סיירות כבדות, לעומת הרפובליקנים שבמהלך המלחמה השלימו את ייצורן של שתי משחתות בלבד. בנוסף להתרחבות הצי, הלאומנים זכו גם לסיוע הולך וגובר של ציים ידידותיים. לאורך רוב מהלך המלחמה למעלה ממחצית כלי השיט של הצי הגרמני פעלו בספרד בכל זמן נתון, כולל שתיים משלוש אוניות המערכה מסדרת דויטשלנד, 6 סיירות וארבע צוללות. בנוסף לפעילות הצי הגרמני, צוללות איטלקיות העניקו תמיכה סמויה חשובה ללאומנים כבר בשלבים הראשונים של המלחמה. תחילה נוכחות הצי האיטלקי והגרמני שימשה לפינוי אזרחיהם מספרד, אך בהמשך הם ביצעו מגוון משימות שנועדו לתמוך במאמצי הלאומנים, בעיקר מבחינה טכנית ולוגיסטית.[136] הרפובליקנים זכו אף הם לתמיכה חיצונית שהעניקה להם ברית המועצות. עם זאת, התמיכה הסובייטית הימית הייתה מוגבלת והסתכמה בעיקר בשליחת יועצים וציוד צבאי.[132]
-
הסיירת הכבדה קאנריאס (Canarias) ששירתה בצי הלאומני. שתי סיירות כבדות מודרניות ומהירות שהצי הלאומני השיק בשנים הראשונות של המלחמה סייעו ללאומנים לאזן את היתרון הכמותי של הצי הרפובליקני.
