כלכלת ישראל

כלכלת ישראל

גורדי השחקים של גוש דן מהווים סמל למודרניות הכלכלה הישראלית והתפתחותה
דירוג עולמי	תמ"ג: 28; תמ"ג לנפש: 30
מטבע	שקל חדש (סימון בין-לאומי ILS)
שער חליפין קבוע	אין
ארגוני סחר	הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, ארגון הסחר העולמי, קרן המטבע הבין-לאומית
ענפי תעשייה עיקריים	שירותים – 67.7% מהתמ"ג, תעשייה – 30%, חקלאות – 2.1%
סטטיסטיקה
תמ"ג	539 מיליארד דולר (29 בעולם) 2023
תמ"ג לנפש	$55,535 (13 בעולם) 2023
צמיחה כלכלית	תמ"ג – 2.4%- (2020[1]); 2.6% (2015)[2]; תמ"ג לנפש נומינלי (2010) – 2.7%; תמ"ג לנפש ריאלי (2010) – 2.4% (דירוג: 115; הערכה לשנת 2015)
אינפלציה (מה"ל)	1%- (2015)
אוכלוסייה מתחת לקו העוני	21% מבתי האב (2021)[3]
מדד ג'יני	0.379[4] (דירוג: 50; 2013)
כוח עבודה	4.212 מיליון (2021) שיעור התעסוקה – 59% (2021) (הערכה לשנת 2015)
כוח עבודה לפי מקצוע	בסדר עולה: (לפי סקר הלמ"ס משנת 2011): חקלאות ייעור ודיג – 1%, מידע ותקשורת – 4%, בינוי – 5%,אירוח ואוכל – 5%, שירותים מדעיים וטכניים – 6%, שירות ניהול ותמיכה – 8%, תעשייה – 10%, שירותי בריאות ורווחה – 11%, מסחר סיטונאי וקמעונאי – 13%, חינוך – 14% ועוד
שכר ממוצע	13,171 ש"ח (2024)[5]
שכר מינימום	5,880 ש"ח (2024)
אבטלה	2.8% (2024)[6]
קשרי מסחר
יצוא	165.57 מיליארד דולר[7]
יצוא מוצרים	מוצרי טכנולוגיה עילית – תעופה, צבא, תקשורת, עיצוב ממוחשב ויצור ממוחשב, אלקטרוניקה רפואית, סיבים אופטיים; יהלומים מלוטשים; מוצרי תעשייה – נייר, עץ, מזון, משקאות, טבק, חומרי בנייה, מתכת, מוצרים כימיים, טקסטיל, הנעלה ופלסטיק.
מדינות עיקריות	ארצות הברית ארצות הברית 37% האיחוד האירופי האיחוד האירופי 28% מדינות אסיה 18.4%[4]
יבוא	276.95 מיליארד ש"ח[4]
מדינות עיקריות	האיחוד האירופי האיחוד האירופי 41% מדינות אסיה 17.4% ארצות הברית ארצות הברית 15%[4]
חשבון שוטף	0.5 מיליארד דולר (עודף)[4]
חוב חיצוני	25.5% תוצר[8], 141.171 מיליארד ש"ח[9]
מימון ציבורי
סיוע כלכלי בינלאומי	3 מיליארד דולר לשנה מארצות הברית (מאז 1985)[11]. מאז קום המדינה ועד 2012 הסתכם הסיוע האמריקאי בכ-860 מיליארד שקל (233.6 מיליארד דולר) במונחים ריאליים (112 מיליארד דולר במונחים נומינליים), ממוצע של כ-4% מהתמ"ג לשנה (בין השנים 1950–2012)[11].
הנתונים מבוססים בעיקר על: ספר העובדות העולמי של ה-CIA הסכומים הנקובים בדולרים בערך זה, הכוונה לדולר אמריקאי, אלא אם כן צוין אחרת

כלכלת ישראל היא כלכלת שוק מעורבת בה לממשלה חלק משמעותי, לצד מגזר פרטי מפותח, הכולל תעשייה משגשגת וענפי שירותים. מגזרי תעשייה מרכזיים כוללים תעשיית היי-טק, התעשייה הביטחונית, תיירות, עיבוד מתכת, תעשיית הכימיקלים, מכשור רפואי ותעשיית היהלומים. ישראל ענייה יחסית במשאבי טבע ולכן תלויה ביבוא מוצרים וחומרי גלם כגון נפט, פחם ומזון (תלות זו הצטמצמה במאה ה-21, עם גילוי מאגרי גז טבעי גדולים בים התיכון).

החל מאמצע שנות השמונים עברה כלכלת ישראל תמורה ממשק סוציאליסטי ריכוזי עם מגזר ציבורי רחב ונטל מס גדול, לכיוון כלכלת שוק תחרותית יותר. ממשלות ישראל נקטו הליכי הפרטה, ליברליזציה בשוק המט"ח, הורדת נטל המיסים על היבוא והורדה הדרגתית של מס ההכנסה ומס קנייה. בישראל קיימים מספר מונופולים ממשלתיים גדולים בהם חברת החשמל לישראל, רשות הספנות והנמלים קצא"א ודואר ישראל. גם במגזר הפרטי יש דומיננטיות מונופוליסטית של מספר קבוצות החזקה, השולטות במספר רב של חברות בישראל, בתחומים מגוונים.

כלכלת ישראל ידעה זעזועים רבים במהלך שנותיה בהם: היפר-אינפלציה, משבר מניות הבנקים והחרם הערבי. נוסף על כך היה עליה לקלוט גלי עלייה ולהתמודד עם ההשלכות הכלכליות של מלחמות ישראל והוצאה ביטחונית גבוהה. למרות כל אלה השכילה להגיע תוך כיובל שנים לרמה גבוהה של פיתוח כלכלי. בשוקי העולם משקיעים זרים, הבנקים העולמיים וסוכנויות דירוג האשראי הביעו בעבר אמון רב בחוסנה של הכלכלה הישראלית. הצלחה זו נהוג לייחס לגורמים רבים, ובהם: כוח העבודה המשכיל, סיוע חוץ רחב היקף שקיבלה המדינה לאורך שנות קיומה מיהודי העולם, ארצות הברית וגרמניה, קליטת הון אנושי בצורת עלייה, מדיניות מקרו-כלכלית נכונה של הממשלה ובנק ישראל, הכורח הביטחוני לפתח מערכות נשק מתוחכמות ולייצא אותן, ורפורמות מבניות ופתיחת המשק לתחרות, כיום מדדי הכלכלה והפיתוח של ישראל דומים למדינות המפותחות ומערב אירופה.

קיימת התדרדרות מתמדת במצב הכלכלי של ישראל, המתבטאת באי-שוויון ופערים כלכליים הולכים וגדלים, במדדי תחרותיות הנמצאים בירידה, בפריון עבודה נמוך וביכולת פיתוח בר-קיימא מהנמוכות ביותר במערב^[12]. קיימת מגמה של הגדלה משמעותית בגירעון, עזיבת משקיעים זרים, ומעבר השקעות של ישראלים לחו"ל. התשואות של אג"ח ממשלת ישראל לעשר שנים זינקו והריביות של הממשלה עלו. בנוסף ישראל ירדה בדירוגי האשראי, דבר המייקר את הריבית שהממשלה משלמת על חובותיה ויגביר את מגמת העזיבה של משקיעים^[13][14]. יוקר המחיה בישראל הוא גבוה ^[15]ושיעור העוני גבוה^[16]. הקיפאון בשוק הנדל"ן, משבר ענף התיירות וההאטה בענף ההייטק מובילים לאובדן הכנסות משמעותי ממסים. הגידול המשמעותי בהוצאות והירידה חדה בהכנסות משמעותם היא שיש פחות כסף להשקעה לחינוך, לרווחה, לבריאות, לתחבורה ועוד^[17].

כאשר קמה מדינת ישראל, היו נושאי התפקידים הבכירים בכירי ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל שגישתם הייתה כמותית בנוסח "עוד דונם ועוד עז" ובנוסף גישה ריכוזית סוציאליסטית. מכאן החשיבות שניתנה באותה תקופה (על ידי לוי אשכול ופנחס ספיר) להקמת תעשיות עתירות עבודה תוך חיזוק האיגוד המקצועי שהיה רתום אף הוא לאידאולוגיה התעשייתית. ניסיונות ניצול משאבי טבע והגדלת השטח החקלאי המעובד, הן על ידי ייבוש החולה, הקמת מושבים ופיתוח חבלי ארץ (כמו חבל לכיש והתענכים), ניצול המוביל הארצי ומפעלי מים אחרים, והן על ידי עבודות ציבוריות רחבות היקף ובניית מבנים לשימוש פרטי ולשימוש ציבורי בכל הארץ. גישה זו, המזוהה עם גישת המהפכה התעשייתית, עזרה לפתח את ישראל ולייצר מקורות תעסוקה, אך יש פולמוס האם התאימה מדיניות זאת למדינת ישראל; הן בשל אופיים היזמי של תושביה, הן עקב גודלה הקטן שלא אפשר ניצול יתרונות לגודל, והן בשל העיור שהתרחש. למרות הביקורת הרבה המשק הסוציאליסטי צמח במהירות בשנות ה-60 וה-70.

במחצית הראשונה של שנות השישים הסתיימו כמה פרויקטים שמומנו בכספי ציבור ובמלוות וביניהם השלמת המוביל הארצי, השלמת השלב הראשון של נמל אשדוד ורגיעה בתחום הבנייה למגורים. התוצאה הייתה מיתון. לאחר מלחמת ששת הימים היו שוב ביקושים בתחום הבנייה, שעזרו להוציא את ישראל מהמיתון, אולם זו הייתה גם תקופת תחילת "הגל השלישי", שלפי אלווין טופלר הוא מעבר מכלכלת התעשייה הכבדה לכלכלה המבוססת על ידע ותחכום. עידן הגל השלישי דרש יזמים בעלי קשרים כלל-עולמיים, חריגה מהמוכר והמקובל וכושר אלתור. בזכות יכולות אלו וכן עקב צרכים צבאיים התפתחה בישראל תעשייה עתירת ידע, תעשייה מתוחכמת וכן יוזמות קטנות שהניבו חברות הזנק שחלקן נמכרו בסכומים גבוהים לחברות גלובליות בין-לאומיות. מסיבות אלו משברים בענף התקשוב באו לביטוי חד בכלכלת ישראל וחברות שהתבססו הן על ידע והן על תיעוש וייצור המוצרים הפסיקו פעולתם וביניהן אלסינט, פיברוניקס, סאיטקס.

ערך מורחב – מדיניות הקיצוב

עם קום המדינה, התבססה כלכלת ישראל על יסודות שהונחו בתקופת המנדט הבריטי והפכו את כלכלת ארץ ישראל למודרנית יחסית למרחב המזרח התיכון. שנות מלחמת העולם השנייה, שהביאו חורבן באירופה ובחלקים אחרים של העולם, דווקא היטיבו עם כלכלת ארץ-ישראל. זוועות המלחמה פסחו על האזור, וחלקים ביישוב היהודי התבססו כספקים חשובים לצבא הבריטי, הן זה שחנה בישראל והן כוחות מחוץ לו. כושר הייצור של היישוב היהודי הקטן בארץ גדל עם הקמת מדינת ישראל על בסיס כוח האדם שהביאו העליות ליישוב ובשל תשתיות ומערכות מינהל יעילות שהניחו הן הבריטים והן מוסדות היישוב.

נתוני פתיחה אלו סייעו למשק הישראלי לעבור את תקופת מלחמת העצמאות, מסוף 1947 ועד מחצית 1949.

במהלך שלוש שנותיה הראשונות של המדינה הוכפלה אוכלוסייתה כתוצאה מגל עלייה המונית, שהיה מורכב בכמחציתו מפליטים מאירופה, ובכמחציתו מעולים מארצות ערב. רובם הגיעו בחוסר כל, וקליטתם וקיומם בארץ היו תלויים לחלוטין ביכולתו של המשק הצעיר לקיימם. העלייה ההמונית היוותה אתגר עצום לכלכלה הישראלית, שהונחתה על ידי עקרונות סוציאליסטיים והייתה מחויבת להקמת מדינת רווחה. על רקע נתונים אלה הונהגה מדיניות הקיצוב ("הצנע") – משטר כלכלי של מעורבות ממשלתית קיצונית בוויסות הפעילות הכלכלית במשק. הציבור הכיר בעיקר את המגבלות וההקצבות בתחום הצריכה הפרטית, אך למעשה כיוונה הממשלה את מכלול הפעילות הכלכלית ובכלל זה הקצבת היבוא, מטבע החוץ, חמרי הגלם והאשראי הבנקאי.

למשטר הצנע הייתה הצלחה בהבטחת קיום בסיסי למאות אלפי העולים חסרי האמצעים, להתנפחות הביורוקרטיה הממשלתית לניהול הפיקוח והצווים, ובטווח הארוך להתמרמרות ציבורית ולהתפתחותו של שוק שחור מקביל, בו התנהל חלק גדל והולך של הפעילות הכלכלית במשק.

ערכים מורחבים – המשבר הכלכלי בשנותיה הראשונות של המדינה, המדיניות הכלכלית החדשה, הסכם השילומים

במהלך שנת 1951 פקד את המשק משבר חריף במאזן התשלומים, שהתבטא בהחרפה קיצונית של הגירעון המסחרי ובהידלדלות מסוכנת של יתרות מט"ח. היצוא המסחרי הגיע לכדי שליש מהיבוא, כאשר יתרת הוצאת היבוא במט"ח נאלצה להיות ממומנת, בחלקה הקטן, ממגביות שונות של יהדות התפוצות, ובחלקה הגדול – מאשראי לטווח קצר מבנקים זרים ומחברות הדלק העולמיות. לקראת סוף 1951 סירבו אלה להמשיך במתן אשראי מתוך חשש אמיתי לחוסר יכולת פירעון של המדינה, והמשק ניצב בפני סכנה מוחשית להמשך קיומו הכלכלי.

במקביל, גדל הגירעון בתקציב המדינה, אותו מימנה הממשלה בהדפסת כסף, פעולה שיצרה לחצים אינפלציוניים שחיבלו במאמצי הממשלה להנהיג יציבות מחירים באמצעות פיקוח מחירים. מדיניות הקיצוב הלכה והתמוטטה עקב התמרמרות גוברת של הציבור, ויצאה מכלל שליטה ופיקוח. משרד האספקה והקיצוב בוטל, והחל בפברואר 1952 הונהגה המדיניות הכלכלית החדשה של שר האוצר אליעזר קפלן. לצמצום הגירעון במאזן התשלומים פנתה הממשלה למספר מקורות: הקמת מפעל מלווה העצמאות ("הבונדס"), שהנפיק איגרות חוב ממשלתיות למשקיעים זרים; ניהול משא ומתן עם ממשלת גרמניה המערבית לגיבוש הסכם השילומים; וסיוע כספי מממשלת ארצות הברית. כמו כן גיבשה התוכנית מכלול צעדים כלכליים, ובכלל זה: הפסקת מימון הוצאות הממשלה באמצעות הדפסת כסף והחלפתו במימון החותר לאיזון תקציבי – באמצעות מיסים; פיחות משמעותי בשער הלירה הישראלית כדי להעמידה על ערך ריאלי שיעודד את היצוא וימתן את היבוא; ביטול חלק גדול מן הפיקוח והקיצוב; צמצום האשראי הבנקאי; ומלווה מיוחד של 10% על המזומנים והפיקדונות בבנקים.

תוכנית ההבראה התבססה בין היתר על העיקרון הכמותי: השאיפה הייתה להקים הרבה מפעלים, שייצרו הרבה מוצרים, יינצלו את אוצרות הטבע ככל האפשר.

התוכנית, שהובילה את המשק למיתון הראשון שלו, הצליחה במרבית יעדיה: היצוא גדל, ובמקביל זרם מט"ח מסיוע אמריקני, שילומים גרמניים ורכישת בונדס, כך שהגירעון במאזן התשלומים קטן. הצטמצמו גם ההוצאה הציבורית והגירעון הממשלתי. מאידך – גדלה האבטלה, נפגעה הצמיחה של המשק, ונמשכה המעורבות של הממשלה בניהול המשק.

החל ב-1954 יצא המשק מן המיתון והחלה תקופה של צמיחה מהירה ומרשימה, שהתבטא בגידול של כ-10% לשנה בתוצר, וכ-5% בתוצר לנפש (בהתחשב בעובדה שגם אוכלוסיית המדינה גדלה בשיעורים ניכרים על פני התקופה). להתפתחות זו סייעה הזרמת הון מסיבית מחוץ לישראל, שהושקעה בצורה מוצלחת ונשאה פירות כלכליים. האבטלה קטנה, ובסוף שנות ה-50 הגיע המשק למצב של תעסוקה מלאה, עם שיעורי אינפלציה נמוכים וסבירים. רמת החיים במשק עלתה, בעידודה הנמרץ של הממשלה שראתה בכך אמצעי לעידוד עלייה מארצות הרווחה ומניעת ירידה.

ערך מורחב – מיתון 1966 בישראל

בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 נמשכה הצמיחה המהירה והעלייה ברמת החיים שאפיינו את שנות ה-50 של המאה ה-20, אך החל להתברר המחיר הכלכלי והחברתי של אותה צמיחה מזורזת. בתחום הכלכלי, הצריכה ורמת החיים עלו בקצב גדול מעליית התוצר לנפש, דבר שצמצם את החיסכון וההשקעה, ופגע ביכולת הצמיחה העתידית וההבשלה לקראת עצמאות כלכלית. גם מחיר חברתי היה לתופעה, שכן עליית רמת החיים הייתה בעיקר נחלתם של הוותיקים ויוצאי אירופה, ונוצר פער משמעותי בינם לבין העולים החדשים, ברובם בני עדות המזרח. אי-שוויון זה עתיד ללוות את כלכלת המדינה בהמשך דרכה, ולהעיב במיוחד בעיתות משבר.

העלייה הגוברת של הצריכה הפרטית הביאה שוב לגידול הפער בין היבוא ליצוא, והדרישה הגוברת לידיים עובדות הביאה ללחצים אינפלציוניים של גידול בשכר, ללא גידול מקביל בפריון. בפברואר 1962 הכריז שר האוצר לוי אשכול על "מדיניות כלכלית חדשה" שנועדה להילחם בתופעות אלה. בניגוד ל"מדיניות הכלכלית החדשה" של 10 שנים קודם לכן, לא השיגה זו את יעדיה.

שנות ה-60 עמדו גם בסימן ההעדפה של המשק ההסתדרותי (שהתקיימה עוד מראשית שנות המדינה ונמשכה גם בשנות ה-80). מפעלי חברת העובדים קיבלו העדפה בולטת בצורות שונות ובעיקר על ידי מימון בתנאים מועדפים מכספי המדינה ומקרנות הפנסיה ההסתדרותיות. על המלאכה הזו של העדפת המשק ההסתדרותי ניצח בשנות ה-60 וגם בשנות ה-70 יעקב לוינסון שהיה דמות מרכזית בכלכלה ובמערכת המימון ההסתדרותית ואשר מונה ליו"ר בנק הפועלים בשנת 1968. בתחילה גייס לוינסון כספים בעזרת "קרן ההשקעות של חברת העובדים" שהוקמה בשנת 1963 ואשר שימשה למתן סובסידיה עקיפה על חשבון קרנות הפנסיה למפעלי משק ההסתדרות ובשנת 1968 קבל משר האוצר פנחס ספיר את הסדר ביטוח ההצמדה. הסדר זה שימש מכשיר להפניית סכומי עתק של כספי המדינה להסתדרות. ההסדר אפשר סבסוד מפעלי משק ההסתדרות, לרבות קיום המפעלים הכושלים, ותרם את האמצעים להשגת הצמיחה המרשימה של בנק הפועלים בהנהלתו של לוינסון.

לקראת סוף 1965 הגיעו אל סיומם מספר פרויקטים ציבוריים רחבי היקף, שהיוו חלק מרכזי מפעילות המשק: פרויקט הקמת מפעל האשלג בים המלח, פרויקט בניית נמל אשדוד, והקמת המוביל הארצי. סיום ההשקעה הציבורית בפרויקטים מרכזיים אלה הביא, מיידית, להאטה בפעילות הכלכלית בכלל המשק. בנוסף, נקטה הממשלה במדיניות מרסנת מכוונת, עקב חששות לעלייה באינפלציה ולגידול הגירעון במאזן התשלומים, וזאת באמצעות צמצום מבוקר של הפעילות במשק באמצעים מוניטריים ופיסקליים. כתוצאה, שקע המשק בשנת 1966 למיתון קשה, הרבה מעבר לריסון החלקי אליו חתרה הממשלה. האבטלה גברה לכדי 10% מכוח העבודה, ולראשונה מאז קום המדינה נוצר מאזן הגירה שלילי – מספר היורדים עלה על מספר העולים. אווירה קשה של משבר שררה במשק, שנמשכה לאורך המחצית הראשונה של 1967, והגיעה לשיאה ב"תקופת ההמתנה" מורטת העצבים של ערב מלחמת ששת הימים.

סיומה המהיר של מלחמת ששת הימים בניצחון צבאי מכריע לישראל הביא לגל של אופטימיות ציבורית ותרם רבות להיחלצות המדינה מן המיתון הכלכלי. הפעילות הכלכלית במשק הואצה בשל האווירה החיובית והאופטימית, גידול חד בעלייה איכותית ומשכילה ממדינות המערב ומברית המועצות, וזרימת השקעות זרות. את אלה ליוו השקעה ממשלתית רחבת היקף בהתבצרות והתבססות בגבולות החדשים, בהקמת יישובים ובסלילת דרכים. עוד תרמו תוצאות מלחמת ששת הימים ליצירת ביקושים חדשים במשק, במיוחד בתחום הביטחון ובתחום ההשקעות בתשתיות ובתעשייה. פיתוח מואץ של התעשיות הביטחוניות החל בעקבות אמברגו הנשק שהטיל נשיא צרפת שארל דה גול. לקראת סוף שנות ה-60 חזר המשק הישראלי לדפוסי הצמיחה המהירה שאפיינה את המחצית השנייה של העשור הקודם, עם תעסוקה מלאה וזינוק חד ברמת החיים, מלווים בהגדלת הגירעון במאזן התשלומים ובחשש להתפרצות אינפלציונית.^[18]

בשנת 1968, דורגה ישראל במקום השני בעולם (שנייה ליפן) בשיעור גידול היצוא שעמד על 20% בשנה זו ו-50% בין השנים 1964–1968^[19].

ערכים מורחבים – משבר האנרגיה, המהפך הכלכלי

הכניסה לשנות ה-70 של המאה ה-20 לוותה בהמשך הצמיחה המואצת, ובצידה עלייה של השכר הריאלי, גידול ההוצאה הציבורית והגירעון הממשלתי, וזינוק האינפלציה לעבר רמה דו-ספרתית. בשנת 1972 הגיעה האינפלציה לכדי 14%, והגירעון בתקציב לכדי 12.5% מהתוצר. בנתונים אלה נכנס המשק לתוך שנת 1973, שנה שסימלה נקודת שבר חסרת-תקדים בכלכלה הישראלית.

שנות ה-70 עמדה גם בסימן "ביטוח ההצמדה" (שהחל עוד בעשור הקודם), ממנו נהנו המקורבים לצלחת השלטונית, ובראש ובראשונה המפעלים והארגונים ההסתדרותיים באמצעות בנק הפועלים ומוסדות פיננסיים קשורים לו. במסגרת "ביטוח" זה, בו נשאה המדינה, ניתנה הגנה מלאה בפני האינפלציה תמורת פרמיה נומינלית קבועה. באופן זה נתנה הממשלה, למעשה, סובסידיה בגובה ההפרש בין שיעורי האינפלציה הגואה לבין שיעורי ביטוח ההצמדה הנמוכים. שיטת החשבונאות, שהייתה נהוגה אז, לא נתנה ביטוי נאות לעלות זו, שהשפעתה נפרשה על פני עשרות שנים לאחר עריכת ה"ביטוח".

"ביטוח ההצמדה" היה גורם חשוב שתרם לסחרור האינפלציוני וליצירת תהליך שרשרת, הן בתקופת שר האוצר יהושע רבינוביץ והן בתקופת ממשלת הליכוד. כאשר נגרמת עליית מחירים מסיבה כלשהי, היא מביאה להגדלת עלות ביטוח ההצמדה, אשר מגדילה את הגירעון התקציבי, המוסיף דלק לתהליך האינפלציוני המגדיל עוד יותר את עלות ביטוח ההצמדה, וחוזר חלילה. במשך השנתיים הראשונות לכהונתה, לא פעלה ממשלת הליכוד לביטול או אף לשינוי שיטת "ביטוח ההצמדה", שהטילה מעמסה כבדה (גלויה וסמויה) על תקציב המדינה (בעיקר לטובת המשק ההסתדרותי). דבר זה תרם להתפרצות האינפלציה בתקופת ממשלת הליכוד. ההחלטה בממשלה על ביטול ביטוחי הצמדה חדשים התקבלה רק במאי 1979 והופעלה רק בראשית כהונתו של שר האוצר יגאל הורביץ שהחליף את ארליך בנובמבר של אותה שנה (אולם, ההשפעה התזרימית של צעד זה לא הייתה מיידית והתבטאה בירידה הדרגתית של תשלומי המדינה עד לסוף המאה ה-20).

מלחמת יום הכיפורים ומשבר האנרגיה שנצמד אליה הביאו לבלימת הצמיחה, למשבר חריף במאזן התשלומים, ולתחילת תהליך של סחרור אינפלציוני. התייקרות הנפט וחומרי הגלם המיובאים הובילה גל עליות מחירים. שיעור האינפלציה בשנת 1973 הגיע לכדי 20%, כעבור שלוש שנים הכפיל עצמו ל-40%, ועד סוף העשור הגיע לכ-100% ומעלה. מערכת ההצמדות הנהוגה במשק צמצמה למשקי הבית את הנזק המיידי של הסחרור האינפלציוני, ויצרה מראית עין של התמודדות מכובדת עם נזקי האינפלציה.

התוצר באותה תקופה גדל בשיעור של כ-3% לשנה – שיעור מקביל בקירוב לשיעור גידול האוכלוסייה, דהיינו העדר צמיחה לנפש. תקציב הממשלה התנפח לממדים חסרי תקדים, ויצר גירעון ממשלתי שמצידו תרם תרומה נכבדה ללחץ האינפלציוני.

המאפיין הבולט של כלכלת ישראל בעשור השלישי למדינה היה הגידול המתעצם בנטל הביטחון, שנמדד על פי הגדרות שונות: סך ההוצאה הריאלית לביטחון, חלקן של הוצאות הביטחון בתוצר הלאומי, חלקן של הוצאות הביטחון בסך המקורות שעמדו לרשות המשק, חלקו של תקציב הביטחון בתקציב המדינה, חלקו של הייבוא הביטחוני בסך הייבוא, ועוד. נטל הביטחון השאיר בידי הסקטור האזרחי פחות מקורות לצורכי השקעה, לצריכה פרטית ולצריכה ציבורית. לצמצום ההשקעות הייתה השלכה ישירה על הצמיחה העתידית של המשק, והצטמקות הצריכה עלולה הייתה לעורר לחצים חברתיים ופוליטיים כבדים. לפיכך, המשימה המרכזית של המדיניות הכלכלית לאורך כל עשור זה הייתה התמודדות עם התופעות הללו והברירות הקשות הנובעות מהן. הממשלה פעלה במקביל ובמשולב להשגת שלושה יעדים: קידום הייצוא; הגבלת הביקושים המקומיים; וריסון האינפלציה הגואה. בעקבות מלחמת יום הכיפורים חל שינוי משמעותי בתחום מימון ההשקעות. לאחר המלחמה, מלוא ההשקעות במשק מומנו על ידי מקורות חוץ אשר מימנו גם חלק מהוצאות הביטחון. מקורות החוץ היו מקורות יהודיים, כגון המגבית היהודית המאוחדת (UJA), וסיוע משמעותי מממשלת ארצות הברית – מהיקף של 520 מיליון דולר בממוצע בשנים 1971–1973 גדל היקף הסיוע עד לכמעט 2,000 מיליון דולר לשנה בשנים 1974–1978.^[18] מטרת הסיוע הייתה לעזור לישראל להתמודד עם השלכות משבר האנרגיה הכלל עולמי ועם משבר מאזן התשלומים.

המהפך הפוליטי בשנת 1977 שהעלה לשלטון את הליכוד בראשות מנחם בגין, לווה במדיניות כלכלית חדשה של שר האוצר שמחה ארליך, אשר ניסתה לבצע רפורמה מן היסוד במשק הישראלי ברוח משנתו של הכלכלן האמריקני מילטון פרידמן. בזמן "המהפך הכלכלי" הונהגו רפורמות מרחיקות לכת, ובראשן ליברליזציה משמעותית בתחום המט"ח. בוטלו או צומצמו המגבלות השונות על החזקת מט"ח ותנועות מט"ח, ושער החליפין נויד כך שייקבע בידי כוחות השוק ולא בידי קברניטי הכלכלה. המדיניות צפתה שבדרך זו יובילו כוחות השוק לעבר שער חליפין בו יתאזנו הביקוש וההיצע למט"ח, וייסגר הפער במאזן התשלומים. משיקולים פוליטיים וכנראה גם מחוסר ניסיון מעשי בניהול מדיניות כלכלית (אי-טיפול בנושא ביטוח ההצמדה), לא הצליח ארליך ללוות את הצעדים שנקט בריסון תקציבי, וכך לא זו בלבד שהמטרה לא הושגה – המדיניות האיצה את הסחרור האינפלציוני, והביאה לאובדן מוחלט של האמון בלירה הישראלית. כך שחלק גדול מהפעילות העסקית במשק הוצמדה לדולר האמריקני. ב-1980 הוחלפה הלירה הישראלית בשקל (על פי מפתח של 10 לירות לשקל), בניסיון להתמודד עם האינפלציה הגואה ולהחזיר את האמון במטבע הישראלי.

בתקופה זו החלו תהליכי ההפרטה במשק הישראלי, בין השאר הופסקה מדיניות הכלכלה המתוכננת וגודל התשלום עבורה ביחס לרוב תוצרת החקלאית (לא נכללו בשינוי משקי הלולים)^[20]. הרציונל שעמד מאחר צעדים אלו היה ניסיון הימין (שעלה לשלטון) לכרסם במעמדם הכלכלי, החברתי והפוליטי של גופים הקשורים לשמאל ולתנועת העבודה^{[דרוש מקור]}. כחלק מהשקפת עולם זו הוסב משרד הפיתוח למשרד האנרגיה והתשתית. תהליך הפרטה שהחל באותן שנים הוא תכנון הוצאת שרותי הטלפון לחברה ממשלתית (בזק).

ערכים מורחבים – האינפלציה בישראל, משבר מניות הבנקים, תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, חוק ההסדרים

החל משנת 1980 נכנסה ישראל לעידן האינפלציה התלת-ספרתית, או ההיפר-אינפלציה. מחליפו של ארליך, שר האוצר יגאל הורביץ, ביטל אמנם הוצאת "ביטוחי הצמדה" חדשים, אולם, השפעת פעולה זו על ההזרמה ועל האינפלציה, אם כי חשובה ביותר לטווח ארוך, לא הייתה מיידית, בשל ה"מלאי" הגדול של ביטוחי הצמדה מן העבר. ניסיונותיו להתמודד עם הסחרור האינפלציוני באמצעות מדיניות מרסנת וצמצום הגירעון התקציבי (הוצמד לו מטבע הלשון "אין לי") לא זכו לגיבוי ותמיכת הממשלה, והוא התפטר בשנת 1981. החליף אותו יורם ארידור עם מדיניות חדשה בגיבוי מנחם בגין, תחת המוטו "להיטיב עם העם". תוכניתו של ארידור היוותה תפנית ממדיניותו של קודמו, וכללה הפחתת המיסוי על מוצרי צריכה מיובאים במה שנראה היה כ"כלכלת בחירות". טלוויזיה צבעונית ומכשיר וידאו היו הסמלים הבולטים של התקופה שנקראה "ימי ארידור העליזים", ותוצאתה הייתה הידרדרות חמורה ומסוכנת בכל הפרמטרים הכלכליים. שיעורי האינפלציה גדלו עוד יותר והגיעו לרמה של 450% בשנת 1984, ולשיעור שנתי צפוי של 1,000% במחצית הראשונה של 1985. הרעה חלה גם מצב מאזן התשלומים כתוצאה מגל הרכישות של מוצרי יבוא, ולא היה שיפור משמעותי בגירעון התקציבי הממשלתי.

את מצבו הקשה ממילא של המשק ערער עוד יותר משבר מניות הבנקים, שפרץ ב-1983 עם התמוטטות המניות המווסתות של הבנקים הגדולים. כדי למנוע הפסדים גדולים מחלק מהציבור ומחלקים גדולים במשק, נטלה הממשלה על עצמה לכסות חלק גדול מהפסדיהם הצפויים. לשם כך, העבירה הממשלה לעצמה את הבעלות על רוב הבנקים המסחריים והפכה לערבה לחלקה הגדול של השקעת הציבור במניותיהם. תוצאת משבר זה הייתה, לפיכך, ירידה חדה בשווי הנכסים שבידי הציבור, בצד הגדלת החוב הפנימי של הממשלה. ועדת בייסקי הוקמה כדי להסיק את המסקנות והמלצות הוועדה יושמו שנים אחרי בוועדת בכר ואחרות.

בתחילת שנת 1985, פרט לעליית מחירים מסחררת וכתוצאה ממנה, נוצר גירעון גדול מאוד בתקציב המדינה ובמאזן התשלומים והחובות של מדינת ישראל עלו לגובה כזה שהיה חשש מפני מצב של אי-יכולת החזר החובות.

ב-1985 יצאה לדרך תוכנית הייצוב הכלכלית, מונהגת על ידי יצחק מודעי, שר האוצר בממשלת האחדות הלאומית וראש הממשלה שמעון פרס. התוכנית הכלכלית, שבביצועה הוחל בקיץ 1985 כוונה להשיג שתי מטרות: הפחתת הגירעון בתקציב ויצירת איזון או כמעט-איזון תקציבי; ומתקפה כנגד ההתאמות שהתקיימו בשוק לאינפלציה הגבוהה, באמצעות הפחתה מוסכמת, בתיאום עם ההסתדרות הכללית, שאיגדה אז את רוב המועסקים במגזר הציבורי, של השכר, המחירים, האשראי ושער החליפין. באמצעות התקנות לשעת חירום ואחר-כך בחוק מיוחד, הוכרז על פיקוח ממשלתי על מחירי מוצרים ושירותים רבים המהוים חלק נכבד מסל הצריכה של האזרח הממוצע. במקביל, בוצע קיבוע של שער השקל ביחס לדולר האמריקני (1200 שקל ישן לדולר) והקפאת שכר כללית. כמו כן קיבלה ישראל סיוע נדיב מארצות הברית.

התוכנית, בניגוד לעסקות החבילה החלקיות שקדמו לה, הצליחה באופן יוצא מן הכלל ואף היוותה דגם לתוכניות במדינות אחרות. היעד העיקרי של התוכנית הושג והאינפלציה ירדה לקצב של כ-20% לשנה ובהדרגה, לאחר כ-10 שנים נוספות לרמה שנתית חד-ספרתית. הניסיונות לאושש את הצמיחה במשק, עם זאת, נכשלו והמשק נותר במצב של שפל כלכלי, שהועצם בגלל היעדר המשכיות בצעדים לצמצום ההוצאה הציבורית. צמיחה מחודשת הגיעה רק החל בשנת 1989 כאשר המשק הישראלי גדל בתוך זמן קצר בכ-20% בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים^[21].

על מנת ליישם את התוכנית, הוצע מנגנון חוקי חדש בשם חוק ההסדרים שנועד לצרף לחוק התקציב חוקים ותקנות שיאפשרו את ביצועה המוצלח של התוכנית לייצוב המשק.

החל מאמצע שנות השמונים הייתה עלייה גדולה בפריון העבודה. למעט בשנת 1989 בה הייתה ירידה בפריון, העלייה בפריון העבודה בשנים 1985–1990 נעה בין 3.4%–5.4%^[22]. העלייה בפריון מותנה בשנת 1991 והפכה לשלילית בשנים 1992–1994.

שנות התשעים החלו בסימן העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים. במשך העשור גדלה אוכלוסיית ישראל מכ-4.6 מיליון תושבים לכ-6 מיליון נפש (יהודים: מכ-3.7 מיליון לכ-4.9 מיליון). גידול זה נובע בעיקר מעלייתם של כ-822 אלף איש במשך העשור מחבר המדינות (בנוסף לריבוי הטבעי), כך שמספר העולים במשך העשור הגיע לכ-17% ממספר התושבים הכולל בתחילתו. רבים מהעולים השתלבו היטב בשוק העבודה הישראלי הודות לרמת השכלתם ובשל הסכמתם לעבוד בכל עבודה, גם כזו אשר ישראלים ותיקים העדיפו לא לעבוד בה. העלייה הביאה לגידול מהיר בביקוש המצרפי (בתחום הצריכה הפרטית ובהשקעות לבנייה) ובהיצע כוח העבודה במשק. במקביל, דרשה העלייה משאבים רבים לצורך חינוך, בריאות, הסבה מקצועית ושירותי רווחה. לדעת מומחים, כמו יעקב שיינין^[23], קליטת העלייה אינה נטל על המשק אלא נכס. הכסף לשכן את העולים יילקח מהלוואות מתושבי מדינות זרות. העולים יחזירו הכול בעבודה קשה. כמו כן, "הנטל על האזרחים יפחת". ומוסיף שיינין: "הנטל הכבד של צבא למשל, שהוא 50 אחוז מהוצאות הממשלה, יתחלק על יותר אנשים...גם הוצאות קבועות נוספות על בתי-חולים, למשל, או מועצות מוניציפליות, יפלו על קבוצה גדולה יותר של אנשים. ככל שיותר אנשים מנצלים תשתית קיימת, כך ההוצאה פר-אדם, פוחתת".

מגמת הכניסה של חברות בין-לאומיות לישראל שהחלה בשנות השמונים המאוחרות גברה, וההשקעות הזרות בישראל גדלו במידה ניכרת. במקביל נחלש מאוד החרם הערבי. חתימת הסכמי אוסלו עם הפלסטינים בשנת 1993, ולאחר מכן חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן באוקטובר 1994, הביאו לשיפור תדמיתה של ישראל בקהילה הבין-לאומית. ישראל נהנתה בשנים אלו מצמיחה גבוהה ואבטלה נמוכה יחסית, אף על פי שפריון העבודה דשדש ואף ירד. יש המייחסים את הצמיחה בשנים אלו להסכמי השלום.

לצד אירועים אלה, נמשכה מגמות ותהליכים שהחלו בעשור הקודם. נמשכה הורדת האינפלציה שהחלה עם תוכנית הייצוב של שנות ה-80, לעבר אינפלציה שנתית חד-ספרתית. בנוסף נמשכה מגמת הורדת החסמים על שוק ההון, ביטול רצועת הניוד ומעבר למסחר חופשי במטבע חוץ. ועדת ברודט שהוקמה בשנת 1995 לטיפול ב"ריכוזיות הגבוהה, היחסית והמוחלטת" המליצה להפחית משמעותית את שליטתם של הבנקים בתאגידים ריאלים במטרה לאפשר תחרות ביותר ענפים, וגרמה לתחילתו של שינוי בהקשר זה^[24]. כמו כן החלה צמיחה מטאורית של ענף ההיי-טק, בעיקר תעשיות האינטרנט והטלקומוניקציה שישראל הפכה מרכז עולמי בולט לפיתוחם. אלה אמנם לא בשלו, ברובם, לכדי רווחים כלכליים משמעותיים, אך במשך שנים אחדות תרמו להזרמת הון זר לישראל שהפיח רוח חיים במגזרים מסוימים של המשק.

החל משנת 1995 שחררה ממשלת ישראל ה-25 את הרסן התקציבי והגדילה מאוד את הגירעון בתקציב המדינה, דבר שהביא בשנת 1997 לצורך לקצץ באופן דרסטי בתקציב.

על פני מחצית השנייה של שנות ה-90 החלו להתרבות סימני האטה. פיגועי ההתאבדות ובמקביל האטה כלכלית עולמית, הקרינו על כלכלת ישראל. קצב גידול התוצר הואט, האבטלה גדלה והתרבו סימני המיתון.

ערכים מורחבים – חומת מגן כלכלית

כלכלת ישראל נכנסה למילניום השלישי ברגל שמאל, בעיקר בשל שתי התפתחויות משמעותיות שחוללו תפנית מוחלטת מן המגמות האופטימיות של שנות ה-90. הראשונה היא האינתיפאדה השנייה, אשר הביאה לירידה דרסטית בהשקעות, בריחת משקיעים זרים, ריסוק של ענף התיירות ופגיעה קשה בענפים אחרים. השנייה היא משבר ההיי-טק העולמי. ישראל, שבמהלך שנות ה-90 ביססה את מקומה כמרכז עולמי של חברות הזנק (סטארט-אפ) בתחומי האינטרנט והטלקומוניקציה, ספגה את פגיעתו במלוא העוצמה. המשבר הביא לנפילת מאות חברות שבתקופה מסוימת נראו כנושאות את בשורת העתיד הכלכלי של מדינת ישראל, הוסיף רבים למעגל האבטלה, והביא קץ לחגיגת הצריכה של המגזר הטכנולוגי שהצטמק מאוד. בשנת 2002 נכנס המשק הישראלי לתקופת השפל הארוכה ביותר מאז קום המדינה. התוצר המקומי הגולמי לנפש ירד ב-3%, התוצר העסקי ירד ב-3.1%, האבטלה עלתה ל-10.3% ומדד המחירים קפץ ב-6.5%. בתקופה זו החלה התאוששות בכלכלה העולמית, בניגוד למשק הישראלי שהמיתון בו גבר. הפתרון הגיע מצד ארצות הברית, שהסכימה למתן ערבויות כתנאי לקיום רפורמות כלכליות במשק הישראלי.

שר האוצר בנימין נתניהו, שנכנס לתפקידו ב-2003, הכין תוכנית להפחתת הגירעון הציבורי בשם "חומת מגן כלכלית", שעזרה בקבלת חלק מהערבויות שממשלת ישראל ביקשה מהאמריקאים לצורך יציאה מהמיתון. נתניהו נקט מדיניות שוק חופשי, שאוששה את הפעילות העסקית במשק, הקטינה את המעורבות הממשלתית, כך שכלל הפרמטרים הראו התאוששות כלכלית רחבה ביניהם חידוש הצמיחה, צמצום האבטלה, החזרת השקעות-חוץ בישראל ורמת אינפלציה כמעט אפסית. מנגד, מדיניותו של נתניהו גרמה לעלייה משמעותית באי השוויון במשק, וישראל הגיעה למקומות הראשונים בעולם המערבי במדד ג'יני. במהלך כהונתו הייתה עלייה חדה במדדי העוני היחסי והפערים החברתיים הורחבו.

ועדת בכר שפרסמה את מסקנותיה בשנת 2004 הביאה לצמצום הריכוזיות בשליטה בהון הציבורי במדינה, על ידי כך שהוציאה את קרנות הנאמנות וקופות הגמל משליטת הבנקים, ובנוסף הפרידה בין הרישיון לייעץ על פנסיות לבין הרישיון למכור קרנות פנסיה^[24].

פרוץ מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 הביאה לחשש מנפילת המשק לשפל כלכלי חדש, אולם עד מהרה נמוגו החששות והכלכלה המקומית הוכיחה כי השפעת המלחמה הייתה מזערית – הבורסה עלתה, הפעילות הכלכלית צמחה, ההכנסות ממסים גדלו והשקעות החוץ זרמו יותר מבעבר על חשבונן של המדינות המתפתחות, שהציגו נתונים מאכזבים ביחס לכלכלה הישראלית.

ב-2007 קרא נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, להשתמש ברזרבות התקציב להורדת החוב הציבורי ל-60% כדי לחסן את הכלכלה^[25] בפני מיתון עתידי, ולמנוע הישנות של משבר דומה בעתיד. המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 הראה את חוסנה של כלכלת ישראל^[26]. בעוד שמדינות המערב הזרימו מיליארדי דולרים למניעת קריסת ענפי משק שונים, ישראל, תחת המדיניות של סטנלי פישר, הסתפקה בהורדת שיעור הריבית כדי להתגבר על המשבר. על אף הורדת הריבית, האינפלציה נותרה בטווח סביר (פחות מ-4%), שיעור האבטלה עלה באופן מתון בלבד (לכ-8%) ולאחר מכן חזר בהדרגה לרמתו שהייתה קודם למשבר, התוצר לא פחת (למעשה, ישראל הייתה המדינה המערבית היחידה עם צמיחה חיובית בשנת 2009) וכן נמשכו השקעות חוץ. עם זאת, כיוון שפישר היה הראשון להוריד ולהעלות את הריבית, נוצר מצב בו אחרי העלאת הריבית, הביקוש לשקל גבר, יצר פיחות בדולר ופגע במידת מה ביצוא הישראלי. במטרה להקטין את הפגיעה התערב בנק ישראל במסחר במט"ח ורכש כמות גדולה של דולרים על מנת לתמוך בשער החליפין.

ריכוזיות (ראו גם הריכוזיות במשק הישראלי) – על פי דו"ח הבנק העולמי משנת 2009 12.0% משווי השוק הישראלי מוחזק בידי פירמידות שליטה (מקום 17 מבין 45 המדינות שנבדקו^[27] ו-23.3% משווי השוק מוחזק בידי חברות החזקה (מקום 20 מבין 45 המדינות שנבדקו)^[28]. נכון לשנת 2024 ישראל נמצאת בתחתית מדד התחרותיות של המשק של ה-OECD והיא ממוקמת במקום ה-33 מתוך 38 מדינות מפותחות במדד זה^[29].

תעסוקה – למרות הצמיחה בכלכלת ישראל, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה (אחוז העובדים מכלל כוח העבודה) עדיין נמוך יחסית למקובל בעולם 56.3% ב-2007 לעומת כ-70% כמקובל בכלכלות המפותחות והמתעוררות. הגורם העיקרי לשיעור ההשתתפות הנמוך בכוח העבודה הוא בעיקר עקב אי השתתפותם של שלושה מגזרים, הנשים הערביות ש-78% מהן לא עובדות, הגברים החרדים ש-65% מהם לא עובדים, וכן המוגבלים ש-46% מהם לא עובדים^[30].

מבנה התעסוקה – תעשיות מסורתיות (lowtech) נסגרות לטובת תעסוקה בהיי-טק. חלק ניכר מהמפעלים הממשיכים לייצר מוצרי טקסטיל העבירו את קווי הייצור מחוץ לישראל והשאירו בה רק את מרכזי הפיתוח והלוגיסטיקה. בשנת 2007 ישראל מדורגת כמדינה רביעית בעולם בעסקאות הנשק, אחרי ארצות הברית רוסיה וצרפת^[31][32].

גירעון – משנת 2017 עד שנת 2024 היה בישראל גרעון תקציבי שהלך וגדל, זאת מלבד שנת 2022 בה היה עודף תקציבי. בשנת 2017 היה הגרעון 2% מהתוצר^[33], בשנת 2018 3.1%^[34]. וב-2019 3.7%^[35]. בשנת 2020 קפץ הגרעון ל-11.3%. בשנת 2021 חל שיפור במגמה. בשנת 2021 הגירעון עמד על 4.2%, בשנת 2022 היה עודף תקציבי לראשונה מזה 35 שנים^[36][37] והוא עמד על 0.6+, בשנת 2023 הגרעון היה 4.2 והצפי לשנת 2024 הוא לפחות 8%. הגרעון הגדל עשוי לסכן את דרוג האשראי של ישראל ולהוביל לעליה בתשלומי הריביות^[38].

מאזן תשלומים – ישראל נמצאת בעודף במאזן התשלומים, עד כדי כך שהשקל מתחזק לעומת הדולר ושערו ירד לרמה הנמוכה ביותר בעשור זה.

אינפלציה – האינפלציה שהייתה גבוהה מאוד ירדה משמעותית, אם כי מסוף הרבעון הראשון של 2008 יש לחצים אינפלציוניים עקב עליית מחירי הנפט ועליית מחירי חומרי גלם ומוצרי מזון. לחצים אלו מרוסנים חלקית עקב ירידת שער הדולר.

חופש כלכלי – החופש הכלכלי בישראל צנח ב-2009 בדירוג החופש הכלכלי העולמי למקום 78 לעומת מקום 48 ב-2002.

יוקר המחיה – נכון לשנת 2024 יוקר המחיה בישראל הוא הגבוה מבין מדינות ה־OECD^[39]. מחירי המזון בארץ הם השניים בגובהם בין המדינות המפותחות, וגבוהים ב-52% מהממוצע^[40].

עוני – על פי דו"ח העוני נכון לשנת 2023 כשליש ממשקי הבית בישראל חיים באי־ביטחון תזונתי. כ־30% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל נמצאת בחוסר ביטחון תזונתי ומתוכן 12.6% שרויים במצב של חוסר ביטחון תזונתי חמור, המתאפיין ברעב ובתזונה לא יציבה ולקויה^[41][32]. כן עולה ממנו כי העוני בישראל הוא מהגבוהים ביותר מבין הארצות המפותחות. נתונים אלו נאספו לפני מלחמת חרבות ברזל שבעקבותיה הוחמר המצב עוד יותר^[42]. ישראל המדינה השנייה הכי ענייה ממדינות ה-OECD^[43]. זאת אף כי שעות העבודה בישראל גבוהות בדירוג המדינות המפותחות – מקום שישי בכמות שעות העבודה מתוך 38 מדינות ה-OECD^[44].

ערכים מורחבים – משבר הדיור בישראל, המחאה החברתית בישראל 2011

באפריל 2009, הכריז שר האוצר יובל שטייניץ על החלטתו להעביר את ישראל לתקציב דו-שנתי לראשונה בתולדות המדינה. תקציב זה אושר ביולי של אותה השנה^[45]. בראשית כהונתו של שטייניץ, נקטה ישראל במדיניות של העלאת מיסים ובראשם העלאת מס ערך מוסף מכ-15.5% לכ-16.5% ביולי 2009. ובינואר 2010 ירד מס הערך המוסף לכ-16%. ביולי 2010, החל מהלך נוסף של העלאות מיסים, בהעלאה נוספת במס על סיגריות. במהלך שנת 2011, נערכה שביתת הרופאים אשר התקיימה כארבעה וחצי חודשים והפכה לשביתה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל. בקיץ 2011, פרצה המחאה החברתית עקב עלייה הדרגתית של כ-38.5% במחירי הדיור ביחס לשכר הממוצע במשק בין השנים 2007 עד 2011. ב-26 ביולי 2011, הממשלה הציגה תוכנית לטיפול בסוגיות אלו. ומונתה ועדה בראשותו של פרופ' מנואל טרכטנברג לגיבוש המלצות לטיפול בבעיות הדיור. ועדה זו הגישה את המלצותיה ב-26 בספטמבר 2011 לנתניהו, אך חלק מההמלצות לא התקבלו. חלק אחר מהמלצות הוועדה יושמו ובראשן ההצעה ליישם חוק חינוך חובה גם לילדי גנים, לפתוח את השוק לייבוא מוצרי מזון, להוריד מכסים על מוצרים נוספים ולעצור את הורדת המיסים הישירים. כדי לאפשר זאת, ביולי 2012, חזר שטייניץ על מהלך של העלאת מיסים, במסגרתו הועלה מס הקניין על סיגריות ובירה, מס ערך מוסף עלה לכ-17%, והוחלט על העלאת שיעור מס ההכנסה ודמי הביטוח הלאומי החל מינואר 2013^[46]. בשנת 2012, הגיע הגירעון בתקציב המדינה לכ-39 מיליארד ש"ח^[47], כפליים מהמתוכנן, אולם יחס החוב-תוצר המשיך להצטמצם. הצמיחה הממוצעת בתקופתו של שטייניץ הייתה 4.5%^[48]. בשנת 2012 פרסמה את מסקנותיה ועדת הריכוזיות, שהוקמה על רקע המחאה, ואלו גרמו להוצאה מדורגת מחוץ לחוק של פירמידות השליטה שגרמו למקרים שונים של ניגוד עניינים בהיסטוריה הכלכלית של ישראל^[24].

ב-7 במאי 2013, על רקע גירעון של 40 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה שנוצר בשנת 2012, וצפי לגירעון תקציבי חריג של 4.9% בשנת 2013, הציג שר האוצר יאיר לפיד הצעה לתקציב דו-שנתי לשנים 2013–2014, תקציבו הראשון כשר האוצר. במהלך 2013 המע"מ הועלה מ-17% ל-18%, הועלה המיסוי על סיגריות (כ-3 ש"ח לחפיסה) ואלכוהול, וקוצצה קצבת הילדים. החל מ-2014 נקבע, בין השאר כי מס חברות יעלה מ-25% ל-26.5%, יוטל מס רכישה חדש על רכישת דירה שנייה (כולל החלפת דירה) שיהיה 3.5% החל מהשקל הראשון. בנימוק של העדר הכשרה לשוק העבודה יופחת או יבוטל תקצוב בתי הספר החרדיים, תקציב הישיבות יקוצץ בכ-40% (400 מיליון ש"ח בשנת 2014), יידחו פרויקטים בתחום התשתיות ויופחתו תוספות המיועדות למשרד החינוך^[49]. לפיד קיצץ כמחצית התקציב לישיבות החרדיות וביקש לקצץ את התקציב הממשלתי והמוניציפלי לבתי ספר חרדיים, ולבטלו לגמרי אם לא ישתתפו בתוכנית הליבה. כמו כן, לפיד גם הוביל ביטול הדרגתי של הבטחת הכנסה למשפחות אברכים.

בשנת 2016 ישראל הייתה במקום הראשון בעולם בשיעור השקעות הון-סיכון לנפש, בשיעורן כאחוז מהתמ"ג, ובמספר חברות ההזנק לנפש^[50].

שר האוצר משה כחלון הוביל בעקבות עודף בגביית מיסים להורדת בשיעור מס ערך מוסף מכ-18% לכ-17% החל מה-1 באוקטובר 2015. בראשית 2017, הוטל ביוזמתו של כחלון מס ריבוי דירות. באוגוסט 2017, ביטל בג"ץ את המס, בנימוק שבהליך החקיקה נפל פגם יסודי^[51]. בעקבות עודף בגביית מיסים באותה השנה, יזם כחלון את הגדלת נקודות הזיכוי להורים לילדים עד גיל 6, בהוראת שעה לשנתיים^[52]. הגירעון ב-2018 וב-2019 היה גבוה מבשלוש השנים שלפניהן, כשבכל אחת מהן הגירעון השנתי היה כ-2%. ב-2019, הייתה חריגה של 12 מיליארד שקל. הגירעון באותה השנה היה הגבוה זה שבע שנים – 3.7% מהתמ"ג^[53]. היעד היה 2.9%^[54][55].

בעשור השני של המאה ה-21 חל שיפור ניכר במצב הכלכלי של מדינת ישראל. קצב הצמיחה גבוה (3–4 אחוזים בשנה) וכפול מממוצע OECD, שיעור התעסוקה גבוה הן יחסית לעבר והן בהשוואה בין-לאומית, שיעור האבטלה נמצא ברמה נמוכה מאוד והשכר עולה, יחס חוב התוצר נמוך, וכתוצאה דורגה ישראל במקום גבוה במדד S&P. עם זאת, בפרמטרים של מדדי קיימות וצמיחה מכלילה, מצב המשק פחות טוב משל מדינות אחרות: פריון העבודה נמוך, עדיין קיימות אוכלוסיות ששילובן בשוק העבודה חלקי (בעיקר גברים חרדים ונשים ערביות) אי השוויון במשק גבוה ושיעור העוני הוא הגבוה ביותר בקרב מדינות המערב^[56].

בשלהי 2010, התגלה מאגר גז טבעי בתחומי המים הכלכליים של ישראל אשר מכונה "לוויתן". על אף המחאה הציבורית שהייתה כנגד הפרויקט, בעקבות כך שאסדות הגז הוקמו בקרבת יישובים ישראלים, החלה הפקת הגז מהמאגר ב-2019. מאז תחילת ההפקה, ישראל החלה לייצא גז טבעי ולמכור אותו, בעיקר לירדן, מצרים וללקוחות פרטיים. ישראל השקיעה בפרויקט למעלה מ-3.6 מיליארד דולר והגז הטבעי הפך לאחד ממקורות האנרגיה המרכזיים של ישראל^{[דרוש מקור]}.

ערכים מורחבים – השפעת מגפת הקורונה על כלכלת ישראל, השפעת מלחמת חרבות ברזל על כלכלת ישראל

בעקבות התפשטות נגיף הקורונה בישראל (כחלק ממגפת הקורונה), החל מיתון בישראל ובעולם. חברות תעופה ביטלו טיסות ושלחו עובדים לביתם. במרץ 2020 עבר המגזר הציבורי למתכונת מצומצמת, והמגזר הפרטי צמצם אף הוא נוכחות עובדים במקומות העבודה, בכפוף להנחיות כמו ביצוע ריחוק חברתי. עסקים רבים נאלצו להוציא עובדים לחופשה ללא תשלום או לפטר עובדים. חלה ירידה בצריכה של מוצרים מסוימים. ב-26 באפריל 2020 מספר הנרשמים לשירות התעסוקה עלה על מיליון איש, שיעור אבטלה של 27.4%, 89.7% מתוכם בחל"ת. החל מסוף אפריל החלה המדינה להקל על המגבלות^[57]. המגפה השפיעה על הצריכה בתחומים השונים^[58]. בסוף מאי, דווח על ירידה חדה בתוצר ובהוצאה הפרטית במהלך הרבעון הראשון של 2020. זו הייתה הירידה החדה ביותר ב-20 השנים האחרונות^[59]. היו עסקים שנסגרו^[60]. בתחילת יולי, שבו ונסגרו זמנית חלק מהעסקים וחזרו מגבלות בשל עלייה בתחלואה. בספטמבר הוטל סגר נוסף וכך גם בדצמבר 2020.

מטרות המדיניות הכלכלית בתקופת המשבר נחלקה לשתי תקופות – בעת המשבר: פעולות סיוע לשם הישרדות משקי הבית, העסקים והארגונים (המגזר השלישי), ובעיקר על ידי אספקת נזילות והשעיית הוצאות ומיסים. לאחר המשבר: פעולות לשם הצלת העסקים והארגונים והעלאת ביקושים לשם חזרה מהירה למסלול של צמיחה מהירה^[61]. המדינה הציעה תמריצים וסיוע לשוהים בביתם. ב-30 במרץ 2020 הוצגה חבילת סיוע כלכלית ובהמשך נוסף סיוע כמו פטור מארנונה לעסקים מסוימים^[62]. ביולי, פורסמה חבילת סיוע נוספת עם סיוע לטווח ארוך יותר.

לאחר הסגר השלישי, שהסתיים בפברואר 2021, המשק חזר תוך חודשים לפעילות כמעט מלאה. התיירות לא השתקמה^[63]. ההתמודדות עם המגפה במשך רוב 2021 נשענה על חיסון האוכלוסייה, צעדי ריחוק חברתי מתונים וכדומה. חל שיקום בצמיחה, נמשך משבר הדיור, השקל המשיך להתחזק ביחס למטבעות אחרים ויצוא ההייטק זינק (וגם גיוסי ההשקעות^[64])^[65]. הגירעון ירד מ-12.4% בפברואר 2021 לכ-4.6% בנובמבר 2021^[66]. שר האוצר אביגדור ליברמן יזם הטלת מיסים "בריאים וסביבתיים", על כלים חד-פעמיים, משקאות ממותקים ותחליפי שמנים וגם אושרו רפורמה ברישוי, המשך ההקפאה הזמנית של השכר ממוצע בישראל ועוד^[67]. לפי נתוני קרן המטבע העולמי לשנת 2021 התמ"ג לנפש נומינלי קפץ ל-51,420 דולר שהציב את ישראל במקום ה-17 בעולם, בעוד התמ"ג לנפש של כח הקנייה של ישראל נותר במקום ה-33 בעולם^[68].

במאי 2022 הגיע שיעור האינפלציה לרמה של כ-4.1%, כתוצאה מהמדיניות המוניטרית המרחיבה בתקופת הקורונה, עלייה בביקושים ומהתפתחויות עולמיות כמו הפלישה הרוסית לאוקראינה. כתגובה לעליית האינפלציה הועלתה הריבית ל-1.25% ב-4 יולי. הכנסות המדינה ממיסים מינואר עד מאי 2022 עלו ב-22.3% אחוז מ-153 מיליארד ש"ח ב-2021 ל-194 מיליארד ש"ח הודות לשחרור ביקושים מתקופת הקורונה ולגאות בתחומי הנדל"ן וההייטק^[69]. העלאת הריבית נמשכה במהלך 2022 ותחילת 2023. עליית האינפלציה נבלמה ובהמשך היא ירדה באיטיות^[70].

תוכנה של הרפורמה המשפטית (תוכנית לשינויים נרחבים במערכת המשפט) ואופן קידומה הובילו לטלטלה כלכלית, לאזהרות^[71][72] ולביקורת של חברות דירוג האשראי^[73]. התחולל פיחות בערך השקל מול מטבעות זרים^[74][75][76]. הוא תרם לגובה האינפלציה^[77]. ענף ההייטק התמודד עם קשיים^[78] שחלקם קושר לרפורמה^[79] וחלקם לא^[80]. מאוחר יותר נודע כי הייתה ירידה משמעותית בהשקעות בענף בישראל כשבמקביל הן עלו מחוץ לה^[81].

בשנת 2024 הורידו שלוש חברות האשראי הקיימות את דירוג האשראי של ישראל, לראשונה מאז החלה ישראל להימדד בדירוגי האשראי^[82]. בפברואר 2024 במהלך מלחמת חרבות ברזל, הורידה חברת הדירוג מודי'ס את דירוג האשראי לרמה "A2" שלילית^[83]. באותו חודש הורידה גם חברת הדירוג S&P את דירוג האשראי והוסיפה תחזית שלילית שמשמעותה היא כי החברה מייחסת סבירות משמעותית לתרחיש של הורדת דירוג נוספת בזמן הנראה לעין^[84]. באוגוסט 2024 הורידה חברת דירוג האשראי פיץ' את דירוג האשראי של ישראל מרמה של A+ לרמה של A עם תחזית דירוג שלילית^[82]. הסיבות שצוינו להורדות הדירוג הן המלחמה המתמשכת וקיום הסיכון להרחבתה, הקיטוב הפוליטי ושיקולי ממשלה הנובעים מצרכים קואליציוניים. בספטמבר 2024 הורידה שוב סוכנות הדירוג מודי'ס את דירוג ישראל, הפעם בשתי דרגות, מ-A2 ל-Baa1 עם תחזית שלילית, הרמה הנמוכה ביותר מאז החלה ישראל להיות מדורגת ב-1995. הסיבות שציינה מודי'ס להורדה המשמעותית הן ירידה באיכות המוסדות והממשל בישראל שלא היו אפקטיביים מספיק במניעת הפגיעה במדדי האשראי, העדר אסטרטגיות ליציאה מעימות צבאי מתמשך, סיכונים למגזר ההייטק, עיכוב גיוס חרדים על ידי הממשלה שמכביד על שאר המשרתים בצבא, מגבלות היצע בשוק העבודה ועיכוב שר המשפטים לוין מינויים למערכת המשפט בניגוד לפסיקת בג"ץ. משמעות הירידה היא שהלוואות הממשלה יהיו יקרות באופן שיוביל לצימצום ההוצאות שלה על מתן שירותים כמו רווחה בריאות וחינוך ולהעלאת מיסים^[85][86][87].

הגירעון בתקציב המדינה הגיע באוגוסט 2024 ל-8.4% לעומת 1.3% בספטמבר 2023^[88].

בספטמבר 2024 פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי תחזית הצמיחה השנתית ב-2024 היא 0.7%, שמשמעותה צמיחה שנתית שלילית במיוחד, עקב השפעות המלחמה על התוצר והירידה בייצוא^[89].

פרק זה טעון עדכון. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לעדכן אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא יש לייבא מהערך האנגלי את טבלת אינדיקטורים כלכליים שכוללת נתונים של עשרות שנים.

להלן טבלת נתונים הכוללת נתונים שבראש הערך ומוסיפה נתונים נוספים^[90]:

מקורות נוספים

• נתוני קרן המטבע הבין-לאומית, 2004
• נתוני בנק ישראל, סוף 2005

במדינת ישראל קיים פער גדול בין פריון העבודה של עסקים קטנים ובינוניים לאלו הגדולים וכן פער בין פריון העבודה לזה של ממוצע ה-OECD^[97]. בין הגורמים לפער זה נמנים השעות הרבות של עובד ישראלי ממוצע (תפוקה שולית פוחתת) ומחסור בהון לעובד^[98] בנוסף לגורמים נוספים.

הסכם הסחר הראשון של ישראל נחתם בשנת 1975, עם השוק האירופי המשותף^[105]. הסכמי סחר נוספים נחתמו עם ארצות הברית בשנת 1985, עם קנדה ועם טורקיה בשנת 1997 ועם מקסיקו בשנת 1999. בשנת 2019 מתקיים משא ומתן עם הודו ועם סין לחתימה עם הסכמי סחר.

בשנת 2019 כלל הייבוא והייצוא 58.4% מהתמ"ג בישראל כאשר היבוא עומד על סך 76.6 מיליארד דולר, ושיעור המכס הממוצע בישראל עמד על 2.8%^[105].

לפי נתוני מינהל סחר חוץ של משרד הכלכלה והתעשייה, היצוא מישראל צמח מ-67.7 מיליארד דולר ב-2009 ל-143 מיליארד דולר ב-2021^[106].

היצוא מישראל צמח מ-28.5 מיליון דולר ב-1949 ל-102.5 מיליארד דולר ב-2017. בשנותיה הראשונות של המדינה עיקר היה תוצרת חקלאית. בהמשך גדל היצוא התעשייתי, ובעשור השני של המאה ה-21 גדל יצוא השירותים, ותוצרת חקלאית מהווה רק 5% מהיצוא^[107].

בישראל קיימות הגבלות משמעותיות על ייבוא מוצרי מזון וחקלאות, בעיקרן מכסים, מכסות יבוא ודרישות תקינה ייחודיות ומחמירות ביחס למקובל במערב^[108]. על פי ארגון ה-OECD, חסמים אלו הם מהגורמים הבולטים למחירי המזון הגבוהים בישראל, ובארגון קראו לממשלות ישראל לאמץ מדיניות ייבוא מקלה במקביל לתמיכה תקציבית ישירה בחקלאות המקומית^[109].

• כלכלת הרשות הפלסטינית
• מדדי איכות חיים, קיימות וחוסן לאומי
• הסכמי סחר חופשי של ישראל

• יוסף רונן (עורך), כלכלת ישראל: הלכה ומעשה, הוצאת דביר, תל אביב, תשכ"ד.
• נדב הלוי, רות קלינוב (תרגם מאנגלית: יעקב קופ), ההתפתחות הכלכלית של ישראל, הוצאת אקדמון, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשכ"ט, 1968.
• יעקב קונדור, כלכלת ישראל, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, 1984^[110].
• יורם בן פורת (עורך), המשק הישראלי – חבלי צמיחה, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1990.
• יקיר פלסנר, יסודות הכלכלה נוסח ישראל, סדרת האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1990.
• דן גלעדי, בעריכת חיים אופז, כלכלת ישראל: התפתחות, מאפיינים, מדיניות, משרד החינוך, 1998.
• נחום גרוס, לא על הרוח לבדה: עיונים בהיסטוריה הכלכלית של ארץ-ישראל בעת החדשה, הוצאת מאנגס, האוניברסיטה העברית בירושלים, הוצאת יד בן צבי, 1999.
• אבי בן בסט, ממעורבות ממשלתית לכלכלת שוק – המשק הישראלי 1985–1998, הוצאת עם עובד והמכון למחקר כלכלי ע"ש מוריס פאלק, 2001.
• אבי בראלי, דני גוטוויין וטוביה פרילינג (עורכים), חברה וכלכלה בישראל: מבט היסטורי ועכשווי (קובץ מחקרים בשני כרכים), 2005, הוצאת מכון בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון.
• בני לנדא, שמואל אבן, כלכלת ישראל בעידן הגלובליזציה: משמעויות אסטרטגיות, המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, 2007.
• משה זנבר, "כלכלת ישראל בעשור השלישי" בתוך צ. צמרת וח. יבלונקה (עורכים), העשור השלישי: תשכ"ח–תשל"ח, הוצאת יד יצחק בן צבי, 2008, עמ' 55–68.
• אבי שמחון, כלכלת ישראל: מהיד המנהלת ליד הנעלמה, אוניברסיטה משודרת, 2011.
• אהרון פוגל, התנור והחמאה: מבט שובר מוסכמות על כלכלת ישראל, כתר הוצאה לאור, 2013.
• אריה קרמפף, המקורות הלאומיים של כלכלת השוק – פיתוח כלכלי בתקופת עיצובו של הקפיטליזם הישראלי, הוצאת מאגנס, 2015.
• יוסף זעירא, כלכלת ישראל, הוצאת ידיעות אחרונות, 2019.
• אבי בן בסט, ראובן גרונאו ואסף זוסמן (עורכים), אורות וצללים בכלכלת השוק – המשק הישראלי 1995–2017, עם עובד, 2021.

• חיים בן שחר, כלכלת ישראל – חשבון נפש, רבעון לכלכלה ל"א (121), 1984, עמ' 114–123.
• דבורה ברנשטיין ושלמה סבירסקי, מי עבד במה, עבור מי ותמורת מה? הפיתוח הכלכלי של ישראל והתהוות חלוקת העבודה העדתית, בתוך: אורי רם (עורך), החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים, תל אביב: ברירות, 1993, עמ' 120–147.
• יוסף יורן, אינפלציה ושינוי מבני במשק הישראלי (ניתוח של סכיזופרניה במערכת כלכלית), רבעון לכלכלה ל"א (122), 1984, עמ' 217–245.
• יוסף יורן, משק במשבר מבני: כלכלת ישראל מאז משבר הנפט ומלחמת יום הכיפורים (דינמיקה של אנטי-צמיחה), רבעון לכלכלה ל"ג (131), 1987, עמ' 827–854.
• ינון כהן, פערי שכר לאומיים, מגדריים ואתניים, בתוך: אורי רם וניצה ברקוביץ (עורכים), אי/שוויון, באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון; מוסד ביאליק, 2006, עמ' 339–347.
• נחום גרוס, "כלכלת ישראל", בתוך: צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים), העשור השני, תשי"ח–תשכ"ח, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי (סדרת עידן 21), תשס"א–2000, עמ' 29–46

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כלכלת ישראל

• דוחות בנק ישראל באתר בנק ישראל
• דן גלעדי, כלכלת ישראל, מתוך הפרק "ההתפתחות הכלכלית – סקירה היסטורית" בספר כלכלת ישראל: התפתחות, מאפיינים, מדיניות, משרד החינוך, 1998
• אבי בראלי, דני גוטוויין, טוביה פרילינג (עורכים), חברה וכלכלה בישראל: מבט היסטורי ועכשווי, א–ב (עיונים בתקומת ישראל, סדרת הנושא) הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2005
• אסתר אלכסנדר, כלכלת הקליטה בעשור הראשון למדינת ישראל, עיונים בתקומת ישראל 2, 1992, עמ' 79–93
• שלמה פרנקל ושמשון ביכלר, המיוחסים: אצולת-ההון של ישראל, הוצאת כדים, תל אביב, 1984
• מירב ארלוזורוב, היום שבו נולדה ישראל הקפיטליסטית, באתר TheMarker‏, 1 ביולי 2015
• אדריאן פילוט, סיבה לגאווה: שמונה הישגים כלכליים של ישראל ב-71 שנה, באתר כלכליסט, 9 במאי 2019
• סקירה עיתית של כלכלת ישראל באתר OECD (מתעדכן מדי שנה)
• ישראל: חברה מפולגת, דוח של ה-OECD (באנגלית)
• מידע על כלכלת ישראל בקטלוג הספרייה הלאומית
• ארכיון אוסף פרסומים מסחריים., בספרייה הלאומית
• רונית מורגנשטרן, ‏פרויקט מיוחד: איך השתנו המחירים מקום המדינה ועד היום, באתר ‏מאקו‏, 20 באפריל 2023
• שלמה טייטלבאום, קרנית פלוג: "היעדר גיבוש מדיניות כלכלית עלול להביא לנזק עצום", באתר כלכליסט, 21 במאי 2024

פרסומי פורום קיסריה:

• יוסף זעירא וראובן גרונאו, אסטרטגיה לצמיחה כלכלית בישראל (הכנס הכלכלי התשיעי, יוני 2001), באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, אוקטובר 2002
• דן מרידור וראובן גרונאו, אי-שוויון בישראל: חצי הכוס הריקה וחצי הכוס המלאה (הכנס הכלכלי התשיעי, יוני 2001), באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, אוקטובר 2002
• דן מרידור וראובן גרונאו, איום ביטחוני ומשבר כלכלי: השפעת הטרור על הכלכלה הישראלית (הכנס הכלכלי העשירי, יולי 2002), באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, אוקטובר 2002
• אסף רזין וראובן גרונאו, הגלובליזציה: כלכלת ישראל בצל תהליכים בכלכלה העולמית (הכנס הכלכלי העשירי, יולי 2002), באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, ינואר 2003

מטבעות בארץ ישראל
לירה מצרית (1920–1927) • לירה ארץ-ישראלית (1927–1952) • לירה ישראלית (1952–1980) • שקל (1980–1985) • שקל חדש (1985–היום) מיל (1927–1950) • פרוטה (1950–1960) • אגורה (1960–1980) • אגורה חדשה (1980–1985) • אגורה (1985–היום (מטבע 10 אגורות בלבד))

היסטוריה כלכלית של מדינת ישראל
החרם הערבי מדיניות הקיצוב המשבר הכלכלי בשנותיה הראשונות של המדינה המדיניות הכלכלית החדשה החלפת שטרי בנק ומלווה חובה, 1952 הסכם השילומים גאות ראשונה המדיניות הכלכלית החדשה (1962) מיתון 1966 גאות שנייה משבר האנרגיה המהפך הכלכלי האינפלציה בישראל משבר מניות הבנקים תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 משבר הקיבוצים הסדר חובות המושבים חומת מגן כלכלית המחאה החברתית השפעת מגפת הקורונה על ישראל

היסטוריה של מדינת ישראל
ביטחון • תעשייה • מדע וטכנלוגיה • חינוך • כלכלה • משפטים • דת • תרבות
שנות ה-40	הכרזת העצמאות • מלחמת העצמאות • אלטלנה • הסכמי שביתת הנשק • הממשל הצבאי על ערביי ישראל • מבצע על כנפי נשרים
שנות ה-50	העלייה ההמונית • תקופת הצנע • המדיניות הכלכלית החדשה • הסכם השילומים • חינוך ממלכתי • העסק הביש • פעולות התגמול • ייבוש החולה • מלחמת סיני • אירועי ואדי סאליב
שנות ה-60	הקמת המוביל הארצי • המלחמה על המים • משפט אייכמן • הקמת הקריה למחקר גרעיני - נגב • מיתון 1966 • תקופת ההמתנה • מלחמת ששת הימים • מלחמת ההתשה
שנות ה-70	הפנתרים השחורים • מלחמת יום הכיפורים • הקמת גוש אמונים • מבצע יונתן • יום האדמה • המהפך • הקמת שלום עכשיו • מבצע ליטני • הסכם השלום עם מצרים
שנות ה-80	מלחמת לבנון הראשונה • המערכה ברצועת הביטחון • פרשת קו 300 • האינפלציה • משבר מניות הבנקים • תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 • משבר הקיבוצים • האינתיפאדה הראשונה
שנות ה-90	מלחמת המפרץ • העלייה מברית המועצות לשעבר • ועידת מדריד • הסכמי אוסלו • טבח מערת המכפלה • הסכם השלום עם ירדן • רצח יצחק רבין • המהפכה החוקתית • אסון המסוקים
עשור ראשון של המאה ה-21	הנסיגה מרצועת הביטחון • אירועי אוקטובר 2000 • האינתיפאדה השנייה • מבצע חומת מגן • חומת מגן כלכלית • הקמת גדר ההפרדה • תוכנית ההתנתקות • מלחמת לבנון השנייה • מבצע עופרת יצוקה
עשור שני של המאה ה-21	אסון הכרמל • המחאה החברתית • מבצע עמוד ענן • מבצע צוק איתן • הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל • הכרת ארצות הברית בריבונות ישראל על רמת הגולן • המשבר הפוליטי
עשור שלישי של המאה ה-21	מגפת הקורונה בישראל • הסכמי אברהם • אסון הר מירון • מבצע שומר החומות • הרפורמה המשפטית • מתקפת הפתע על ישראל ומלחמת חרבות ברזל
פורטל ישראל • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל • ציר הזמן של ההיסטוריה של ישראל