דוד ניטו

דוד ניטו

רבי דוד ניטו
לידה	13 בינואר 1654 כ"ט בטבת ה'תי"ד ונציה, הרפובליקה של ונציה
פטירה	10 בינואר 1728 (בגיל 73) כ"ח בטבת ה'תפ"ח לונדון, ממלכת בריטניה הגדולה
תקופת הפעילות	? – 10 בינואר 1728

חכם דוד ניטו (ונציה 1654 - לונדון 1728), היה איש אשכולות יהודי: רב, ראש ישיבה, דיין, רופא, פילוסוף, אסטרונום, מתמטיקאי, משורר וסופר. הוא כיהן כראש מוסדות ציבור בקהילת ליוורנו, וכאב"ד ורב הקהילה הפורטוגזית בלונדון. נודע בעבור ספרו "מטה דן וכוזרי חלק שני", המכונה "כוזרי שני", שחובר, במתכונת ספר הכוזרי וכהמשכו, להוכיח אמיתות התורה שבעל-פה.

רבי דוד ניטו (Nieto) נולד בוונציה, בכ"ט בטבת ה'תי"ד (13 בינואר 1654), למשפחה מצאצאי האנוסים. אביו, פנחס ניטו, היה סוחר, מנכבדי העדה הספרדית בעיר וחבר ה'מעמד' שלה. הוא התכתב עם הרב שמואל אבוהב, רבה של ונציה, ותשובות אליו מופיעות בספרו "דבר שמואל". דוד ניטו התחנך בוונציה, והיה תלמידו המובהק של הרב אבוהב. בנעוריו עברה משפחתו לרג'יו, שם קיבל אביו רישיון מדוכס המדינה להקים בית מלאכה ליצור גרביים, אך משהוקם גטו בעיר עברו לרומא. הוא השתלם באוניברסיטת פדובה ברפואה ובפילוסופיה, ובפדובה השלים את לימודיו וקיבל את סמיכתו לרב.

לאחר נישואיו התגורר ניטו בליוורנו, בה כיהן כדיין, דרשן, וראש ישיבה, ובשנת 1701 התבקש בידי קהילת לונדון לשמש בה כרב, לאחר עזיבתו של רבי שלמה אאיליון את לונדון לאמסטרדם. רבי דוד ניטו הגיע ללונדון בספטמבר 1701.

בחורף ה'תס"ד פרצה בקהילת לונדון מחלוקת עזה סביב השקפותיו של רבי דוד ניטו, לאחר דרשה שמסר בבית הכנסת. בדרשתו טען הרב כי הקב"ה והטבע, הטבע והקב"ה, הכל אחד. מתנגדיו, שחיפשו תירוץ כדי להתנגד לו^[1], עשו שערורייה ורעש בקהל והאשימו אותו בקרבה לדעותיו של ברוך שפינוזה, שהוכרז בידי הקהילה היהודית ככופר. המחלוקת הסתבכה לאחר שהקהילה הדיחה את מתנגדי הרב מתפקידיהם הרשמיים, וסירבה לכל התערבות של בוררים חיצוניים בפרשה. במהלך המחלוקת הדפיס הרב ניטו חוברת בספרדית בשם "ההשגחה האלוהית" או בשמה המלא "על ההשגחה העליונה האלוהית, עצם הטבע האוניברסלי, או על טבע הטבעים" (Della Divina Providencia, ó sea Naturalezza Universal, ó Natura Naturante) להבהרת עמדתו. המחלוקת באה לסיומה רק לאחר כשנתיים, כאשר הועברה להכרעת בית הדין האשכנזי בהמבורג (שמפאת ריחוקו נחשב לנייטרלי), בראשות רבי צבי הירש אשכנזי (ה"חכם צבי"), שפסק לטובת רבי דוד ניטו וכתב תשובה ליישב את דבריו^[2], מה שהביא לשלום בין הצדדים^[1].

רבי דוד ניטו נחשב אחד ממתנגדי השבתאות הנחרצים והתקיפים. בעת הפולמוס הגדול שפרץ באמסטרדם בשנת 1714 סביב ספריו ושיטתו של השבתאי נחמיה חייא חיון, עמד ניטו לצידם של רבי משה חגיז וה"חכם צבי" כנגד עמדתה של הקהילה הספרדית באמסטרדם בראשות רבי שלמה אאיליון - קודמו של ניטו ברבנות לונדון. ניטו אף חיבר חיבור מיוחד בשם "אש דת" נגד ספרו של חיון "שלהבתיה" בו תקף חיון את מצדדי שיטת ה"צמצום שלא כפשוטו" ובראשם הפילוסוף-המקובל הספרדי-הולנדי אברהם כהן דה-הירירה. לאחר שנאלצו חגיז והחכם צבי לעזוב את אמסטרדם מזעם הקהילה הם עברו אל לונדון, תחת חסותו של ניטו. בנוסף לעימות הישיר כל שנות כהונתו מול דעות השבתאים, נאלץ הרב להפריך עלילות שווא שהעלילו אנשי-כנסייה נוצרים נגד היהודים. מאידך, נוכרים רבים אהדו אותו, והוא לא מנע מכמרים להשתתף בשיעורו בגמרא.

רבי דוד ניטו טיפל באנוסים הרבים שהגיעו מספרד ופורטוגל ושבו ליהדות ללא כל ידיעות.

ספרו החשוב והמפורסם ביותר, "מטה דן וכוזרי חלק שני", מוקדש להוכחת אמיתות התורה שבעל-פה ודברי חז"ל. רבי דוד ניטו ביקש ממרביצי התורה בכל נפוצות יהודה וישראל שילמדו את שלושת הוויכוחים הראשונים שבספר לתלמידים, ויפרשו אותם באר היטב, קודם שישנו לתלמידים פירוש המשנה או הגמרא, למען לא יפוג לבם בראותם שקלא וטריא כי יכירו וידעו שאלו ואלו דברי אלוקים חיים.

רבי דוד ניטו נפטר בלונדון, ביום בו שמלאו לו 74 שנים, בכ"ח בטבת ה'תפ"ח (10 בינואר 1728). את מקומו מילא בנו, הרב יצחק ניטו.

רבי דוד ניטו אמר בדרשה שהשם יתברך והטבע, והטבע והשם יתברך, הכל אחד. בעקבות דבריו חשדוהו בפנתאיזם. רבי דוד ניטו הסביר את דבריו באופן הבא:

• הוא מקיים ומכריח שהשם יתברך והטבע, והטבע והשם יתברך, הכל אחד, מאחר שדוד המלך מקיימו: ”הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים, הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר, הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר” (ספר תהלים, פרק קמ"ז, פסוק ח') וכו'.
• שם טבע הוא המצאת האחרונים, ואינו מצוי בדברי חז"ל.
• הקב"ה משיב הרוח, והוא יתברך מוריד הגשם, והוא יתברך מפריח טללים, מזה מוכרח שהקב"ה עושה כל אותם העניינים שהאחרונים קוראים טבע, באופן שאין טבע בעולם, ואותו דבר שהוא ההשגחה הוא שקוראים טבע.
• זה שאמר שהאלוקים והטבע, והטבע והאלוקים, הכל אחד.
• דעה זו ישרה חסידה וקדושה, ואשר לא יאמינו בה הם קראים ואפיקורסים.

החכם צבי כתב שבדברי החכם רבי דוד ניטו הם דברי הכוזרי מאמר ראשון סימן ט"ו וט"ז ומפרשו רבי יהודה מוסקאטו, שהוא יתברך יקרא טבע באמת, להיות טובע בחותמו מטבע כל היצורים; והתפלא על תלונות העוררין עליו, ולאחר דחיית דבריהם, אם כי חשבו זה לפחיתות וגרעון כבודו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שיפעול בלי אמצעים, אם כי חשבו שדרש דבריו על הטבע הפרטי, אם כי חשבו שלא ייתכן לכנות מעשה השם יתברך ויתעלה בשם טבע, הוא כתב לסיכום:

"אין כאן ערעור, כי מילת טבע הנאמרת בו יתברך אינה כמילת טבע פרטי הפועל בהכרח, אלא חפץ ורצון המלך הקדוש בטעם נכון וברור. באופן שצריכים אנו להחזיק טובה להחכם הכולל המרומם כמהר"ר דוד ניטו ה"י על הדרשה שדרש להזהיר את העם לבל יטו לבבם אחרי דעות הפילוסופים האומרים בטבע, כי ממנו יצאו תקלות רבות. והאיר עיניהם באמונתו האמיתית שהכל בהשגחה מאיתו יתברך".

— שו"ת חכם צבי, תשובה י"ח

כמעין תוספת לדברי רבי דוד ניטו והחכם צבי, כתב הרב משה אביגדור עמיאל, שאמנם זהו מה"שקרים המוסכמים" כי מה שמוסכם בפי כל כי את האלוקים אנו יודעים מהטבע, בעוד כל מה שאנו קוראים טבע הוא בא רק כדי לשבר את האוזן^[3].

הספר נקרא "מטה דן", בהיותו מטה עוז ודין, להכות על קודקוד הקראים, תלמידי ענן ושאול, ולדון אותם במלקות ברצועת האמת והסברא. ולפי שמגמת רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי להוכיח אמיתת התורה שבכתב בפרט ועל התורה שבעל-פה לא דיבר אלא בכללות, הלך רבי דוד ניטו בעקבותיו, להוכיח אמיתות התורה שבעל-פה בכלל ובפרט,  וחיבר ספרו, כספר הכוזרי, בדרך שאלה ותשובה בין הכוזרי והחבר השני, וכינה אותו "כוזרי חלק שני".  

תכלית הספר, המבוארת בהקדמתו, היא להודיע לתלמידים, שכל דברי חז"ל, חכמי המשנה והגמרא, כולם מקובלים, חכם גדול וצדיק מפי חכם גדול וצדיק, ראש ישיבה וסיעתו מפי ראש ישיבה וסיעתו מאנשי כנסת הגדולה שקיבלו מהנביאים; שחכמי הגמרא, וכל שכן חכמי המשנה, אפילו דבר קטן לא אמרו מליבם, חוץ מן התקנות שתיקנו בהסכמת כולם כדי לעשות סייג לתורה; שלא נחלקו חז"ל מעולם בעיקר מצווה אלא בתולדותיה (פרטיה) ששמעו עיקרה מרבותיהם ולא שאלום על תולדותיה מפני שלא שימשו כל צרכם; ולהוכיח בטענות שכליות, בראיות אמיתיות, ובמופתים גדולים, שחז"ל אמת ודבריהם אמת.

הספר "מטה דן וכוזרי חלק שני" עשיר בהוכחות הגיוניות ומדעיות. הספר כולל חמישה ויכוחים. הראשון, להוכיח שכבר בימי הנביאים הייתה לישראל תורה שבעל פה. השני, להוכיח שחכמי ישראל לא בדו מלבם פירוש התורה והמצוות. השלישי, להוכיח שמחלוקת חז"ל נוגעת רק לפירוש קצת מן העיקרים אבל לא לעיקרים המקובלים. הרביעי, להראות שהתורה כוללת כל החכמות, ושחכמי ישראל היו בקיאים בכל החכמות ויש להם יתרון על הפילוסופים. החמישי, להוכיח אמיתות סוד העיבור וחשבון השנים.

אגב מהלכו הכללי הספר מסביר סוגיות, כגון מחלוקת בית שמאי ובית הלל ומהו שלא שימשו כל צורכן, מדוע האמוראים לא נחלקו על התנאים ובכל זאת הלכה נפסקה בגמרא, מה הסיבה שליבם של האחרונים קטן משל הראשונים, למה ביטלו מצוות שופר ולולב כשחל ראש השנה וסוכות בשבת, פירוש שלוש-עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, מגמת חז"ל במדרשים ובאגדות,  פירוש רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועים, למה עושים שש פעמים בשנה ראש חודש שני ימים, טעם עיבור השנה, למה אמרו תקופת רב אדא בצנעא ותקופת שמואל בפרהסיא ומחלוקתם וזמן תקופותיהם, טעות הלבנה ותולדותיו ותיקונו, ועוד.   

הספר התקבל בקהילות ישראל, יצא לאור בשנית בשנת תק"מ (1780) בהסכמת הרב אריה לייב גינצבורג, ובמהלך הדורות בשמונה מהדורות נוספות. בשנת תקנ"ד (1794) רבי משה חיים רימיני, מרבני פירנצה, צירף לספרו "מחר חדש" את הקונטרס "מטה דן כוזרי", השגות על קצת דברים שכתב רבי  דוד ניטו בוויכוח החמישי, שלדעת רבי משה היו כשגגה שיצאה מלפני השליט. הקהילות יעקב (בספרו "חיי עולם") מנה את הספר כספר מתאים לאלו הרוצים לעסוק בחקירה עקב בעיות באמונה^{[דרוש מקור]}. כתב הרב שמעון יעקב הלוי גליקסברג: 'החכם ר"ד ניטו מופיע בספרו זה, כאחד מגדולי התורה בישראל ובקי גדול בחכמות הכלליות, הוגה דעות אמיתיות ומגן על מסורת היהדות בכישרון רב מתוך הכרה פנימית, ברורה וחזקה. ולכן עושה הספר רושם עז על כל ההוגים בו, והוא באמת מן הספרים המעולים והמועילים בספרות ישראל'^[4]. לדעת הרב יהודה ליב הכהן מימון, שקרא ולמד את הספר כמה פעמים וההדירו, הספר ומחברו לא הוערכו כראוי לא בדורו ולא בדורות שבאו אחריו, והספר מתאים לדורנו ולדורות הבאים, לדעת שעם ישראל אינו רק 'עם התנ"ך', אלא אומה שקיבלה תורה מסיני יחד עם התורה שבעל-פה, ולפיה צריכים ומחויבים להתאים את דרך החיים^[5].

• מטה דן המכונה 'כוזרי שני', להוכחת אמיתות התורה שבעל פה. עיקרו של הספר נכתב נגד טענות הקראים, אך מכוון באופן ישיר נגד טענותיו של אוריאל אקוסטה. את שם הספר וצורתו אימץ מספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי.
• אש דת, נגד ספריו של השבתאי נחמיה חייא חיון, ובעיקר להגנת הפילוסוף-המקובל הספרדי-הולנדי אברהם כהן דה-הירירה מטענות הכפירה שהטיח בו חיון.
• Della Divina Providencia, ó sea Naturalezza Universal, ó Natura Naturante - "ההשגחה האלוהית" (לונדון 1704).

הרב ניטו חיבר מספר חיבורים נוספים בעברית ובספרדית שנותרו בכתב-יד. אחד מהם הוא אנציקלופדיה ראשונה מסוגה על כל התלמוד בבלי בשם "שער דן" שכנראה לא הספיק להשלימה. כן חיבר שאלות ותשובות, שכמה מהן נכנסו לשו"ת "פרי עץ חיים" לחכמי ישיבת "עץ חיים" באמסטרדם, ושירים לעת מצוא שכמה מהם נכנסו לקובץ השירים "קול עוגב".

• בצלאל רות, "רבי דוד ניטו", (תרגמה לעברית: גאולה בת יהודה), בתוך הכוזרי השני, ע' רסא-רעה, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, תשי"ח.
• חיים מנחם מנדל גוטמאן, החכם מוהר"ר דוד ניטו זצ"ל, קובץ עץ חיים, טז (טבת תשע"ב) ע' שטו-שלב.
• אליעזר שלוסברג, ספר "הכוזרי השני" לר' דוד ניטו, ב"שנות חיים", ע' 135 ואילך, פתח-תקוה תשע"א.
• יהודה ליב הכהן מימון, מדי חודש בחודשו, מחזור שלישי, ע' 165-160, ירושלים תשי"ז.
• יהודה אהרן הורוויץ, האור שזרח בלונדון, ב"קולמוס", המוסף התורני של משפחה, גיליון 17 (תשרי תשס"ה), ע' 24-20.

מדיה וקבצים בנושא דוד ניטו בוויקישיתוף

• מהדורת צילום של ספר כוזרי שני (מהדורת לונדון, 1714) באתר דעת
• שו"ת חכם צבי סימן י"ח - התשובה להגנתו של רבי דוד ניטו
• השגות רבי משה חיים רימיני על ספר מטה דן כוזרי בוויכוח חמישי (באתר היברובוקס)
• כוזרי מאמר ראשון ס"ח – ע"ז, באתר ישיבה
• משה אונגרפלד, "מטה דן" לד' דוד ניטו, הצופה, 14 במרץ 1958
• בנימין מינץ, ר' דוד ניטו בעל "הכוזרי השני", כתובים, 2 בפברואר 1928
• ד. ה., זכרונות, שערים, 10 בינואר 1957
• מרדכי מרגליות (עורך), ר' דוד (בר' פנחס) ניטו, אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, חלק ב, באתר היברובוקס
• "נֵיטוֹ, דוד בן פנחס", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ז, עמוד 66, באתר היברובוקס
• דוד ניטו, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• הערך דוד ניטו באנציקלופדיה היהודית.
• דוד בן פינחס ניטו (1654-1728), דף שער בספרייה הלאומית
• דוד ניטו, באתר "החכם היומי"